סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הכי מלמטה

לפני 10 שנים. 10 בינואר 2014 בשעה 18:25

 

את מה שיש לי להציע לעצמי אני מכיר. למען האמת זה הביא אותי למקומות לא רעים עד עכשיו. למרות זאת אותם המחסומים שלא הביאו אותי מעבר לשם, גם אותם אני מכיר. ודווקא ניסיתי להתמודד איתם. באתי מפה. באתי משם. ניסיתי מלמעלה ואז מהצד. הייתה פעם אפילו שחיכיתי בשקט שהם ילכו לישון והתגנבתי בשקט בתקווה להפתיע. התוצאות היו זהות בכל הפעמים. תבוסה צורבת. אבל הכול השתנה כשהיא הגיעה. יותר נכון, אחרי שהיא הסכימה. דיברנו המון על התמסרות. על שייכות. על התרוקנות. דיברנו (כלומר היא דיברה, אני השתדלתי לא להפריע) על שלמות. והיא סיפרה לי את כל מה שבתוכי ידעתי. למה האיש הזה שאני קורא לו אני לא כל כך מת על עצמו בכמה שנים האחרונות (פיזית אני דווקא מטורף עליי אבל מכיוון שאני בונה עליי למשהו שהוא יותר מסטוץ, רציתי גם לתקן את כל השאר) ולמה לפעמים אני מקשקש קשקושים שאין סיכוי שיתממשו במציאות. זה שחושב קצר מדי ובטח לא מתמודד עם התוצאות. ואני שתקתי, הקשבתי וכתבתי הכול במחברת שלי. יותר מהכול, לא הבנתי איך זה שאתרוקן יעזור לה לסדר את כל זה. והיא תמיד מחייכת. והסבלנות שלה לא נגמרת. והיא מסבירה. זה לא היה נעים, מצד שני את כל השיטות הנעימות כבר ניסיתי וזה לא הביא אותי לשומקום. אז היא התחילה בשיטת ההסבר החביבה עליה – "מתחילים הכי מהר שאפשר ואז מגבירים". וזה עבד. אני עוד לא מבין הכול ויש עוד רגעי קסם שבהם אני מטומטם להפליא (כמו שהיא אוהבת להגיד) אבל דבר אחד חשוב החלטתי ואז הבנתי. החלטתי להתמסר. בלי שאלות, בלי תהיות. פשוט לעשות כל מה שהיא אומרת ולחכות לטוב. ואז גם ההבנה זרחה עליי. כשהיא מורידה אותי נמוך, אני מתרוקן מעצמי. החופש המוחלט לבצע מה שהיא אומרת. הכול. ואז היא לובשת את כפפות המנתחת שלה, לוקחת את הסקלפל ומתחילה לחתוך. נתחים גדולים ומדממים. מה שאי אפשר לחתוך היא מעלה באש מטהרת כזאת. נקייה ומחטאת. וזה כואב כי היא לא מרדימה. רוצה שאהיה ער במשך כל התהליך. ואני מתרוקן מעצמי לגמרי. מכל הזוהמה, מכל העבותות שכבלו אותי במשך שנים ארוכות. כל הפצעים נסגרים והצלקות מחלימות. ואז אני ריק לגמרי. ושם היא נכנסת. את הוואקום הזה שנוצר היא ממלאת בחוכמה שלה. ברצון הכן והאוהב שלה לעשות אותי שלם. ואז היא שולחת שתי ידיים טובות, מפנה את המבט שלי לרצפה ושנינו רואים יחד את כל המסכות מוטלות שם, את חתיכות הבשר המרקיבות מונחות שם. ואז אני מאושר.

גברתי, זה כאב ועדיין כואב. אני גם יודע שזה עוד יכאב אבל את מה שאת עשית בשבילי אף אחד בחיים לא עשה. יש לי מזל גדול שאת גבירתי. מאושר וגאה להיות שלך.

 

 

 

 

גבירה רומנטית​(שולטת){arnavi} - כתבת מדהים, מדויק, חותך בבשר החי ומטהר
בדיוק כמו שאתה מרגיש כנראה
לפי מה שיוצא ממילותיך, אין עבורך דרך אחרת
כל הכבוד על התמסרות הטוטאלית הזו.

אהבתי מאד!!
לפני 10 שנים
Aציבעוני​(אחר) - רציתי להגיב כהרגלי בכתבי הקודש
כל אחד מהצד שלו
השאיר אותי פעור פה ומחשבה
וחסר מלים
שאפוֱ
לפני 10 שנים
Milonga​(שולטת) - :)
איזה יופי.

כל הכבוד לך, איש, גם על הכתיבה, אבל בעיקר - על כך שהצלחת להעביר בטקסט הזה את צליל נפילת האסימונים. :)

ולגבירתך - כפרה עליה - על זה שהיא כל כך מדהימה.
לפני 10 שנים
מפית​(אחר) - נראה לי שאתם ממש ... כפתור ופרח
לפני 10 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י