המדריך לזיהוי פרופיל פיקטיבי בכלוב - ארבעת הסימנים העיקריים, המניעים מאחוריהם וטיפים לגביהם.

אם את מעוניינת לשמור על הפנטזיה שלך על כריסטיאן גריי או ג׳יימס דין בשלמותה אז אולי עדיף שתפסיקי לקרוא עכשיו. אם את מעדיפה לקבל קצת מציאות, שבי ליידי ותקשיבי.

נשלטת חדשה מוצפת במידע בבלוגים ובמגזין, באדומות, הכל חדש. היא לא יודעת אם הגיעה לעולם בעל חוקים חדשים ממה שהכירה בעולם הונילי. בתור מי שעברה את זה בדיוק כמוך, כתבתי את זה בשבילך.

הכל לפי מידה מתונה יש למתוח ויש להרפות יש להיות עדין ויש להכות יש ללוש, ללוש המון להמליח לאט לשמן עם רצון ושלא יקרע דחיל ראבק והסוכר זה פינוק בחיית אבוק.
דודה פלולה [שם בדוי] מעניקה את הידע העשיר שנתנה לה אמה בחיבה, באהבה, בסטירה ובנחמה.

לפני שמכינים סט אזיקונים ומפנים את הבגאז', כמה מחשבות על התנאים והכללים שיהפכו את פנטזיית האונס שלכם לחוויה בלתי נשכחת, ולא למשהו שהולכים בגללו לפסיכולוג.

"תתפשטי", פקדתי עליו. הוא יודע שמהרגע שהדלת נסגרת אחריו, הוא הבובה שלי. את הגבר החזק, המוצלח, הנחשק והדומיננטי הוא משאיר בחוץ. אני מרגישה שהוא מתקשה עם זה, אבל אני יודעת שכל בגד גברי שיסיר מעצמו, יפשיט מעליו חשש אחר, חרדה אחרת, וכל בגד נשי שאלביש לו, יוסיף לו ביטחון ותשוקה, שהוא לא חווה מעולם...

אקצר לכם את ההיסטוריה בשביל שתוכלו להבין את הסיטואציה. הכרתי את שימי לפני כשנה בכלוב. אז עוד הייתי ״גורה קטנה״ (ככה הוא קרא לי), בת 23 שעושה את צעדיה הראשונים בעולם השליטה. הוא היה מנוסה ומלא ביטחון, ונזלתי בכל פעם שהשם שלו הופיע על צג הטלפון שלי. הוא אימץ אותי, קילר אותי, ובסבלנות הסביר לי מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור. שימי תמיד אמר שאגו וקינאה הן העקב אכילס שלי. אז עוד לא ידעתי כמה שהוא צודק...

פגשתי אותה בעבודה והתאהבנו. כבר דמיינתי איך אני ממשיכה את חיי איתה, בווניליות ורדרדה. השלמתי עם נטישת יקום הבדס"ם, והתקבעות רק על ווירטואליית הכלוב. אך דווקא בשלב של חיפוש בית החלומות המשותף לשתינו, היא פתאום נשברה. היא בכתה, התנצלה, ולבסוף זה יצא ממנה: "אני שפחה". הייתי בהלם. היא לא ידעה, שפעם אני עצמי הייתי שפחה...

הם היו זוג מקסים. הוא היה שזוף וקטן קומה, עם היופי הלטיני הזה, המחוטב, על חיתוכיו הצ'איליאניים; והיא ג'ינג'ית מנומשת וארוכת רגליים, עם שן אחת שבורה שהפכה חיוך שובב מלכתחילה לשדוני ממש. אפשר היה לחוש את הכימיה מבעד לתמונות. משהו בשפת הגוף שלהם, או בסינכרוניות המנח, או בזויות העיניים — הם לא נראו כמו סתם נפשות תאומות, אלא נפשות שהתערבלו זו בזו, כל אחת מהן משאירה משהו מעצמה באחרת, יין ויאנג. תקראו לזה חצאים משלימים, או זיקה רוחנית, או הסתבכות קוונטית, זה לא משנה; אני רק רציתי לשקע בזה את פני ולנשום עמוק, כמו בחזה שופע או בתחת יפה...

אני שומעת אותה מתקרבת אליי, ומרגישה איך הלב שלי מתחיל לפעום במהירות. אני מקדישה רגע לתחושה הזו, כמה שהתגעגעתי אליה. ברגעים האלה אני מרגישה כל כך דרוכה, שקשה להבין מה אני מוצאת בתענוג האלים הזה. ובכל זאת, הנה אני, יושבת על הרצפה, משפילה מבט ומתענגת על גלים של צמרמורות שחולפות לי בגוף. אני נמסה אל תוך ההרגשה הזו כשלפתע השיער שלי נמשך אחורה בעוצמה...

כבר שכחתי איך זה מרגיש, אובדן השליטה המוחלט, הליפופים הנעימים והמרגיעים, הכאב החד, שהופך לטראנס עמוק, שגורם לי להיעלם בתוך עצמי, ולשכוח מי אני ואיפה אני נמצא. מתי הייתה הפעם האחרונה? שנתיים וחצי? אולי שלוש? מה שאני זוכר בוודאות הוא, שגם הפעם הקודמת הייתה איתה. זה פשוט שהיא קבעה רף, שכמעט אף אחת אחרת לא הייתה מסוגלת להתקרב אליו...

הזיכרון הזה כנראה כבר נחרט בי לנצח. זכרון של מודעה קטנה, שהשאירה אותי בהלם: ״רק לעבדים, צניעות, שרות, 50 ש״ח". משהו כזה, בערך. ויש שם את המילה: ״לעבדים״, ואפילו ״רק לעבדים״, שלא יהיו ספקות ואי הבנות. ויש שם: ״צניעות״, שזה ללא ספק קיצור של ׳חגורת צניעות׳ או עילגות של ׳חגורת צניעות׳. לא ברור. ויש שם, 50 ש״ח. שזה כלום כסף. מישהו חכם בנה את המודעה הזו. ועכשיו אני לכוד בה. עכשיו אני ימים על גבי ימים, בקרים על גבי לילות, רק בוהה בה, ומנסה לעצור את עצמי מלהתקשר. אני מתקשר, ועונה קול אשה מבוגרת...

את מקרבת את פנייך קרוב-קרוב אל פניי, ואני יכול לשאוף מפיך את אדיו המשכרים של היין האדום שלגמנו יחד קודם לכן, בבית הקפה, כשעוד הייתי במעמד שווה לך. אלא שעכשיו זה נראה בלתי אפשרי. עכשיו, בחדר הסגור, ליד המיטה הזוגית, צעיף משי שחור קשור סביב ראשי ומאפיל את עיני מראות, ואת שולטת בי ביד ברזל...

סיפור אחד, שלוש נקודות מבט.

"חוצמזה, דאגתי: לא עונה, לא עונה, לא עונה. לא אופייני לך". הוא אומר ברצינות. מבטי מתלכסן הצידה לשלו, גם שלו לכיווני ומבטינו נפגשים אך לרגע קט; יש לו סדק זעיר של חיוך שובב בקצה הפה וכשאני מזהה אותו שנינו צוחקים.
"נראה לי שאתה פשוט רוצה להיכנס למיטה חולה", קרבתי אליו את המרפק בעדינות, מחייכת עדיין, מוסיפה קריצה. הוא משיב לי בחיוך צחור משלו.

"הוא גם אוהב פילוסופיה, והוא חמוד. אתה תחבב אותו."
"יותר חמוד ממך?"
היה יום חם מהרגיל, ושכבנו על המיטה עירומים, מיוזעים ומסופקים. טוב, לא לגמרי: הוא לבש כלוב מתכת קטן, מהסוג האכזרי, העגול והשטוח, שלא איפשר לו להתקשות אפילו קצת, ובאטפלאג מתכת תואם, שהכנסתי לתוכו אחרי שגמרתי...

הוא ירד על ברכיו, חיבק את רגליי והסתכל עלי מלמטה. "בבקשה, אדוני, אני יכול להיות המשתנה שלך ליום שלם?"
"בסדר," עניתי, מלטף את שערו. "אבל אתה יודע שאני אוסיף לזה טוויסט משלי, נכון?"
"יודע," הוא ענה, "ואני מצפה לזה בקוצר רוח״...

"שפשפי זונה, ואסור לך לגמור! אני משפשפת, ואתה משחק לי בחור ואני גונחת. כשאני קרוב אני עוצר ואתה מכניס עמוק יותר ואני אומרת "בבקשה אדוני תן לי לגמור אני לא מסוגלת". אתה מוציא את האצבע ואומר עוד לא זונה קטנה. קחי תלקקי את האצבע ותמצצי אותה. לאחר שאני מוצצת אתה אומר לי "לכי להתקלח ודיר באלק את נוגעת בו"

הגעתי מזיע - אפילו מסריח; והוא קילח אותי, מכף רגל ועד ראש, מבחוץ ומבפנים, עד שהרגשתי נקי.

״את רוצה לגמור?״ שאלתי, ״תגיד ואתן לך.״
״אני...״ הוא בלע את רוקו. ״כן, אבל... לא, רק כשתגיד. אני, אמם, תודה. אני רוצה... אבל...״
לחצתי את הביצים שלו. ״כן או לא?״
הוא כמעט בכה. ״אני... אה...״ ואז נאנח, ואמר בקול רועד: ״לא.״

רוצה שהיא תוכל להכיל אותי בתוכה. / רוצה שאוכל להתכווץ ולהיות הכי קטן. / רוצה שהיא לא תרגיש בנוכחותי, / ושאני כן ארגיש בנוכחותה...

אישה שמנה בעירום מלא / עולה מן הים ומתבוננת בי. / נוכחותי מביכה אותה, אז היא מתעטפת / במגבת עם סוסוני ים צבעוניים. // דחף לא ברור להתכסות עולה גם בי. / ואני מזנק אל המים...

מה שקרה בינינו זו תאונת דרכים, אין אשמים, שני הרוגים, שאריות של אהבה על הכביש. / במקום אחר אולי היינו מחזיקים, אבל כאן בבוקר מחליפים מסכות, ובלילה נוזלים. / מעייף להעמיד פנים, עייפה מלבלוע מילים, אין כוח למעשים, ואנחנו נובלים...

היה לה קעקוע של חבל / תליה על / גבה. // אני בקושי בחרתי תמונה / לדסק-טופ, / וגם אותה, אחרי שבועיים שלושה, / החלפתי באחרת...

הרי הגמירה שלו שימושית
יש בה את הבאים אחרינו
ובשלי אושר צרוף
הסיבה להביאם

אתם יכולים להוציא יותר מהפלוגרים, הקיינים והשוטים שלכם – אם תבינו את הדינמיקה של הצלפה וחבטה. כריס M, חבר אגודת הוורד השחור, על פיתוח השליטה למכים מתקדמים

נקודת מבט על שליטה אינטרסים רגשות כסף והשילוב שלהם.

לא מתאים לי שיצא לי שם של סוטה ומזדיינת. מי צריך אחת כזאת בקבוצה שלו. אני מרגיעה את עצמי שכולם ככה הולכים ברחוב וחושבים על מין. זה לא רק אני

סקירה על חסמי פה (גאגים) והשימוש הנכון בהם. אזהרה: המשחק בגאג מערב בחובו תמיד משחק בנשימה, ונושא עמו סיכון חמור לחנק. אין בכתוב לעיל המלצה או כל דבר מעבר לתיאור השימוש המומלץ כפי שהוא מובן על ידי המחבר.

ביקשתי ממנה להצמיד את עצמה-לעצמה בבגדים הכי הרבה שאפשר. המדד היה שכשתפנה אלי את הגב, אוכל לראות את קווי המתאר של הפלאג. לא לשמחתי הרבה, ברגע שהורדתי את הראש מהפלאג, ראיתי שהיא לא הגיעה עם העקבים הגבוהים שביקשתי, ונראה שאפילו עשתה מאמץ לעשות את ההיפך המופגן, עם נעליים שטוחות לגמרי...

אני גרה בגבעתיים עם שני שותפים, על דלת הכניסה רשום: ״כאן גרים רוני הבת, רוני הבן, ורוני ההומו״. אני רוני הבת, ואני מחפשת מישהי שתאהב אותי, אבל כבר כמה שנים שאני מדשדשת עם אהבות ותקוות נכזבות, והכמיהה לאהבה עמוקה ומיוחדת הפכה לחלום שמתרחק לאיטו...

בכל פעם שהחזרתי את הדג למים צפיתי בחרדה מתי יחזור לשחות, ובכל פעם הוא השתהה לזמן ארוך יותר לפני שהחל לנוע

הושטתי את ידי ולחצתי את שדי המרקע. אי אפשר שלא להתענג מההרגשה הסיבית. שלא כמו העור, המגע בשדיים אלו חודר אל מתחת למעטה החיצוני ומדגדג את קצות העצבים, מה שנותן תחושה דומה לתחושת השפתיים בזמן נשיקה.

סאדו-מאזוכיזם בגראוויטציה פסאודו-פסיכוטית.

בשנת 1975 סיים אלכסנדר פ. את לימודיו בבית הספר לאמנויות סטרוגונוב הממוקם במוסקבה, ברית המועצות בדימוס. הוא כונה ״פסנתרן בחסד עליון״ וידיו עטו אצבעות ארוכות ודקות. משנשאל יום אחד ע״י חברו לכיתה על היכולת המרהיבה שלו, ענה שהקרדיט הבלעדי שייך למורתו לפסנתר ולכינור, אולגה מ., ועווית קלה עברה בפניו כשהזכיר את שמה. אולגה מ. היתה אישה מבוגרת, דקת מותן ונמוכת קומה, שלא בחלה באמצעים כשמדובר בחינוך...

קיבלתי הוראה: ״תכין את הפה, הזין והתחת!״ ניחא להכין את הזין, הפה - כדי לרדת לאישה, אבל התחת? מה רוצים מהתחת שלי? למה מתמקדים דווקא בו?

את לא חזקה במיוחד. אני מתאמן שלוש פעמים בשבוע – כנראה, בעל כוח רב ממך. ובכל זאת, אני נותן לך את הבמה. גם אם היא הגוף שלי. אני מוצא את עצמי שוכב על הבטן, מרגיש את הציפורניים שלך שורטות לי את הגב. את משתדלת להיזהר כמה שאפשר, למרות שהחיים פצעו אותך וגרמו לך לכאב...

היום הישבן הזה הולך להיפתח והחיים שלך יתחלקו לשניים. לפני שבחורה זיינה אותך בתחת ואחרי.

״אתה גאה בי גל?״ אני אומרת ושוב מפל של דמעות פורץ החוצה. הוא לא עונה, מרים אותי במהירות, מתיישב על המיטה כשאני עם הגב עליו, תופס אותי מהקיפול שמתחת לברכיים וממשיך לחדור אליי. ידעתי שהוא לא רוצה לראות את הפנים שלי במצב הזה, שהוא לא רוצה לדעת שכואב לי.