אתמול ראיתי את הסרט על איימי ווינהאוס. סרט מרתק על ילדה כל כך מוכשרת שנדפקה בידי כל הגברים בחייה.
רציתי לראות אותו מזמן אבל פחדתי. בתור מוסיקאית, זה מפחיד לראות סופים כאלה של אנשים מוכשרים. כמה הקיום כל כך רנדומלי,
אפילו בשביל איימי, שהייתה כל כך חשובה. חשובה מדי. וזה היה גדול עליה.
התהילה מבלבלת, הסמים מתעתעים, האהבה עוד יותר.
אני כותבת עליה כי היא שייכת לעולם שלי.האהבה שלה כנועה ומתמסרת וטוטאלית והרסנית. בלייק היה האלוהים שלה. היא עשתה הכל בשבילו ובשביל האהבה שלהם. בגללו היא חיה וגם בגללו היא מתה. וזה גרם לי לחשוב;
אם מה שאני מחפשת זה מישהו שיהיה האלוהים שלי, אני בהכרח מבטלת את העצמיות שלי עד כדי הרס עצמי?
אם אני חושבת שזה שהיא חשפה את המסירות שלה אליו בפני כל העולם זה דבר יפה, ואני חושבת שזה שהיא פגעה בעצמה בשבילו זה רומנטי - עד כמה מעוותת התפיסה שלי לגבי זוגיות?
יותר מזה, זה גרם לי לחשוב על המניע שלו כמאהב, כשולט. הוא ניצל אותה לחלוטין. היה לו נעים שהיא במצב קטטוני, בגללו, כי אז מאזן הכוחות תמיד ברור, אין סיכוי שהיא תרים את הראש ותבין איפה היא נמצאת כי הוא משאיר לה את הראש למטה כל הזמן. ובלמטה הזה, מלטף ומחבק אותה. אז עד כמה יחסי שליטה הם אינטרסנטים ? מנותקים מהמציאות ? אולי, לא שווים את הביקורת העצמית ועוגמת הנפש שבאה אחר כך?
אני מעידה על עצמי כל הזמן שאני לא מזוכיסטית. אני לא אוהבת כאב פיזי, רק מוכנה לסבול אותו. ומה עם הכאב בלב?
מה עם להכנס כל הזמן באופן מודע לסיטואציות שבהן את יודעת שיישבר לך הלב, או שתסבלי, או שתשנאי את עצמך אחר כך. האין זה לא מזוכיזם? רגשי ?
לאחרונה אני מריצה את כל מאהביי ומנסה לספור. זונה :). לא את כולם זכרתי ישר בשם, זכרתי אותם לפי הכותרת שליוותה אותם בשיחות סלון אצלי בבית עם חברות. לא צריך להלאות את חברותיי בכל השמות אז הסתפקתי ב"נוו זה המשורר..!" או "ההוא התייר" וכך הן יכלו לעקוב אחר מסע ההרס העצמי שלי (די באדיקות יש לציין ) , בעודי מפרטת עליו בשעשוע.
לענייננו, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה מ"הכלוב" . בלבלתם אותי לגמרי, הוצאתם את הקסם מהבדסמ , או שאני ייחסתי לו קסם שלא קיים . אבל בתקופה כזו בא לי סתם לכתוב.לא ממש אכפת לי אם זה קשור או לא קשור לבדסמ או לתחושותיי בהקשר זה.
אז הנה סתם פלטפורמה על מנת לכתוב את שורת המאהבים שלי עד פה ,סתם כי בא לי. סתם כי יש בי תקווה קטנה שזה ייתן לי איזה קו מנחה להמשך או יפתור לי איזו שאלה שאני מנסה לענות עליה כבר זמן מה, על איך הגעתי לכאן, וכמה למאהבים שלי היה תפקיד בעיצוב האני המיני והאוהב או הכנוע שלי..רציתי לסכם אותם כבר הרבה זמן..
במהלך שיטוטיי בין גברי העיר למדתי שיש שלושה מקצועות שהופכים גברים לדושים גם בלי שהם מודעים לכך: משוררים, שחקנים ומוסיקאים. בדיוק בסדר הזה. כל התבשיל הזה של הקסם האישי עם החוסר ביטחון והאגו המוגזם...משהו בהם שבור ומרוקן ומלא ומקסים. המשורר היה הראשון מבין שורת האמנים שבאו אחריו.
סילחו לי על שאיני כותבת בסדר כרונולוגי כל כך . למשורר שלנו פשוט, הייתה נטייה לחזור לא מעט פעמים. נפגשנו בבר שכונתי פצפון בקינג ג'ורג' והוא היה הדברהמקסים ביותר שפגשתי. הוא היה בן 35 ובדיוק עבד ( כך סיפר) על הדוקטורט שלו בספרות. הוא היה- ביי דה בוק. הפנחס שדה שחיפשתי. קסום ומוכשר ואינטלקטואל, ומעוניין בי. הוא שכח את הארנק שלו באותו דייט.מישהי אחרת אולי הייתה בורחת אבל אני אפילו לא ראיתי...לא היה לי מושג..
הסקס היה מדהים כשהוא רצה. הוא הראשון שהייתי איתו שעזר לי לשחרר ולהרגיש ילדה איתו. ממש תינוקת. (בדיעבד הבנתי שכל כך נואשתי להרגיש ככה שכל גבר שהיה נקרה בדרכי באותה תקופה היה גורם לי להרגיש בדיוק אותו דבר). גיליתי איתו את הבדסמ בחיתולים של ממש. לא במושגים של פטיש, במושגים של התחלה חח ;)
הוא היה מניח אותי על הברכיים שלו כשאני בתחתונים בלבד ומתחיל להפליק לי בכל הכוח. הוא לא חדר אלי. הוא לא נגע בי מעבר. וזה היה כל כך מיני.
יום אחד הוא החזיר אותי הביתה באוטו שלו, וכשנפרדנו לשלום, נתתי לו נשיקה ענקית ויצאתי מהרכב. הרגשתי כל כך טוב עם עצמי ושכחתי לחלוטין שאני נועלת את העקבים הכי לא נוחים בעולם ומעדתי שני צעדים אחרי שיצאתי מהאוטו.
הו איזו נפילה מפוארת.
הוא יצא מהרכב והרים אותי, ולא הפסקנו לצחוק.
במשך שלושה שבועות בלבד נמשך הקשר הזה.אינטנסיבי ואוהב. הרגשתי שאני סוף סוף מתחילה להרגיש שוב. לא ראיתי את כל הנורות האדומות- את העבודת סטודנטים שהייתה לו, את החרדתיות, את הרצון לרצות אחרים כל הזמן, את הנרקסיזם, את אי מימוש הפוטנציאל. ראיתי את הכשרון, ואת החיוך ואת התלתלים.
הכרתי אותו רק שלושה שבועות והתאהבתי בו. וכשהוא חתך בסופו של דבר ,כי זה סופו של כל בלון , נשבר לי הלב. נשבר לי הלב כאילו הייתי עם הבחור בזוגיות ארוכת שנים. רדפתי אחריו שבועות. לא שמתי לב בכלל שהוא יוצא עם בחורות כל הזמן, ושהוא מפלרטט מול הפנים שלי, ושהוא משאיר אותי תלויה באויר כמו בובה על חוט. חומר ביד המצב רוח שיהיה לו באותו יום.
יום אחד הוא בא לבר שאני עובדת בו נסער לחלוטין כדי לספר לי שהוא נפרד מהחברה שהייתה לו באותו זמן. ישבתי איתו למרות שהייתי במשמרת וניסיתי לנחם אותו. שעה אחר כך עברו תיירות ליד הבר שלי ונכנסתי פנימה להוציא להן תפריטים. כשיצאתי, הוא עמד לידן, מוסר לי ביי וממשיך ללכת איתן לאן שזה לא יהיה.
רק באותו יום נפקחו העיניים שלי בנוגע למשורר. כמו מליון זכוכיות שהתנפצו לי מול הפנים...המשורר הזה!! הייתי מסננת מבין שפתיי קללות. הוא שכותב אך ורק למגירה ושבחיים לא יסיים את הדוקטורט שלו ושימשיך לחיות על חשבון ההורים או על חשבון נשים שמוקסמות מהחיוך והידע שלו,שהוא בן אדם עצוב, ואפילו קצת מסכן,המשורר הזה -הוא מטריד אותי?? אבל עם הזמן השלמתי עם העובדה שכן. שהוא הצליח להטריד אותי. ושהוא חשוב.
בזתי לו באותם רגעים כל כך. פתאום חשבתי עליו את כל הדברים שלא הייתי מסוגלת לחשוב, העננה הזאת שריחפה מסביב לראש שלי התפוגגה. הוא מסכן, והוא חשוב לי.
הוא הזכיר לי אותי, הוא עדיין מזכיר לי אותי. אבל אני לעולם לא אהיה כמוהו. רציתי לראות גלגול של עצמי כדי להבין שאני לעולם לא אהיה פלספנית שלא מנצלת את הכשרון שלה. הוא חרדתי כמוני , אבל אני לעולם לא אתן לחרדות שלי לנהל אותי.
אני אלחם בכל מה שהוא לא ניסה אפילו ואני לא אשתמש במתק שפתיים ובכמה עובדות היסטוריות ותהיות פילוסופיות כדי לגרום לאנשים לחבב אותי.
הוא חשוב המשורר.הוא הקפקא שלי, והוא עדיין חבר טוב. אפילו שיר כתבתי עליו , שהוא הספיק לראות אותי מקריאה.
המשורר הוא כמעט האחרון שיצאתי איתו לפני שנכנסתי לכלוב. היו כמה שבאו אחריו, ואחריהם עוד כמה סיפורים מעניינים לא פחות על מפגשים ושיחות עם באי הכלוב ודומיהם אבל אני אשמור אותם לעצמי בינתיים. זה יהיה הפוסט האחרון לתקופה הקרובה כי אלו שבאו אחרי המשורר עוד טריים, ואני לא חושבת שאני מוכנה שהם יקראו את מה שאני חושבת עליהם עדיין. יותר מהכל, אני לא יודעת אם אני יכולה לסכם אותם בכלל. לסכם אותו.
הוא אמר לי שבזה שאני כותבת בפתיחות כזו על המאהבים שלי אני כאילו מזמינה אתכם, גברי ושולטי הכלוב לשיח איתי. אני לא. ואני לא חושבת שגם אתם חשבתם ככה. אני מקווה שאני לא נאיבית אבל קיבלתי פה פידבקים מאנשים על הכתיבה ועל הסיפורים שלא קשורים להיכרות או למין בכלל. הבלוג הוא אכן פלטפורמה להכיר אותי אבל לא פלטפורמה להתחיל איתי דרכה.לא בהכרח בכל אופן.
סקס אפשר להשיג בכל מקום. וכל הזמן. ולא צריך את הכלוב בשביל זה.לעיתים אני פה בשביל זה אני מודה,לשחק קצת עם עצמי ואתכם אבל בגדול אני פה כי אני חלק מכם פרוקי הרגליים. אלה עם העין השלישית, הקרומים בין האצבעות, המפלצות מתחת למיטה וכל חיות החושך. הזאבים, החתולות, האריות והכרישים. אנחנו שונים, וזה בסדר. ואפשר לדבר על זה גם בלי שנזדיין אחר כך.
אני היום מוכנה להגיד שלא מצאתי קו מחבר בין כל המאהבים שלי .מצאתי שאני לא מחוברת. לא לעצמי, ולא לאף אחד שיצאתי איתו בשנים האחרונות. כמעט לכולם פשוט התרגלתי. בלי להבין מה אני באמת רוצה והיום, אני קצת יותר יודעת איך ,אקרא לזה לדרוש, את מה שאני רוצה לעצמי.כל זה נשמע מאוד ניו אייג' גירל פאוור שיט, אבל זה באמת. וזה לא היה קורה אלמלא אלו שנקרו בדרכי. וכל הגברים האלה, שמלווה אותם כותרת כזו, כמו המעוין הירוק בסימס, הם אמנם ברי חלוף אבל יש להם תפקיד. אגב לא את כל התפקידים הבנתי , אבל אני מניחה שזה חלק מהפאן.
אז אני לא נוטה לצאת בהצהרות כי אני יציבה ממש כמו מזג האויר אבל לפחות הלילה, אני מרגישה קצת פחות דרוסה ,פחות מרוחה על הכביש.
עדיין רוצה שיצילו אותה, אבל לא צריכה. אני לא צריכה כלום.
זאת נגיד שאלה מטומטמת לשאול כאן. בטח לא כמשפט פתיחה.
אתם כולכם כותבים את אותו הדבר, עדיין לא הבנתם את זה? חוץ מאלה שלא כמובן.
זה לא מיוחד. זה לא גורם לי להרגיש מיוחדת. זה לא מעניין.
כל אפס חושב שהוא איזה גבר שרמנטי שמנסה בכוח להכנס לחדרי ליבה של הנשלטת עם משפטי פתיחה מקסימים כמו " רדי על 4 כלבה".
לא הבנתי.
יש מישהי שתחשוב שזה סקסי ? אני תוהה....
עוד משפטי פתיחה סתמיים שהפכו לפיק אפ ליינים זולים וחסרי משמעות ש"ירטיבו" אותי ממש כמו טפטפות ביום חמסין. כלומר הם לא. :
- אז מה מושך אותך בעולם השליטה?
- לקרוא לעולם השליטה "עולם השליטה"
- אני מרגיש שאני מכיר אותך
- יש לך הודעה אחת להרשים אותי. שוט. ( באמת קרה)
- אני נותן לך הזדמנות להכיר אותי. אז מה את מספרת ?
- את נשמעת כמו ילדה אבודה. מעוניית להכיר ?
- גם אני מחפש אינטיליגנציה. רוצה להקיר ? ( עם ק. נשבעת.)
- היי אני X, בן X , גבוה מנוסה ונראה מעולה. ( וכל הודעה שמרגישה כמו התחלה של ראיון עבודה משמים)
- אז מה את אוהבת בבדסמ?
- בולעת?
- עושה אנאלי?
- את כותבת מאוד יפה. שימי לב לסימני הפיסוק שלך.
עכשיו בואו. אתם שואלים מה אני אוהבת בעולם השליטה כדי שאני אפרט לכם. כדי שתוכלו להבין מתוך דבריי את ה"תת ז'אנר" אליו אני מכוונת ואל הז'אנר הזה תדברו בהתאם. (היא מחפשת השפלות? היא מחפשת אבא? )ואז זה יהפוך לסקסטינג כזה מאולץ אבל לכם זה יעשה טוב בלב ובתחתונים ואז כל אחד ימשיך בחייו.
אתם עברייני מקלדת במשקפיים, ילדים דחויים שמחפשים לקחת את השליטה חזרה לידיים שלהם . הכלוב זה המקום היחידי בו אתם מרגישים מנהלים ולא מנוהלים על ידי מערכת/עבודה/נשים/כסף.
ועד שאתם שולחים תמונה, אתם גם לא נראים טוב.
אהה שכחתי את אלה ששמים תמונה של הזין שלהם בפרופיל! מקסים וחינני :)
אני לא כותבת את כל זה כי אני חושבת שאני איזה משהו מיוחד. אני משתדלת לכבד את כל מי שפונה אלי, (גם אם הוא פנה אלי כבר בפעם החמישית והוא לא זוכר את זה כי הוא עושה קופי פייסט לאותה הודעה ושולח אותה לכל מי שמחוברת בכלוב כך שהוא כבר לא עוקב למי הוא שלח הודעה ולמי לא).
אני מכבדת פה גם כל פטיש ואני חושבת שיש כאן המון אנשים מיוחדים. אבל ממש חובה להיות אמיתיים כדי לפתח משהו אמיתי. אל תהיו כל כך מכניים, כל כך טכניים...זה לא פורנו...לא כאן.
לאחרונה אני מריצה את כל מאהביי ומנסה לספור. זונה :). לא את כולם זכרתי ישר בשם, זכרתי אותם לפי הכותרת שליוותה אותם בשיחות סלון אצלי בבית עם חברות. לא צריך להלאות את חברותיי בכל השמות אז הסתפקתי ב"נוו זה המשורר..!" או "ההוא התייר" וכך הן יכלו לעקוב אחר מסע ההרס העצמי שלי (די באדיקות יש לציין ) , בעודי מפרטת עליו בשעשוע.
לענייננו, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה מ"הכלוב" . בלבלתם אותי לגמרי, הוצאתם את הקסם מהבדסמ , או שאני ייחסתי לו קסם שלא קיים . אבל בתקופה כזו בא לי סתם לכתוב.לא ממש אכפת לי אם זה קשור או לא קשור לבדסמ או לתחושותיי בהקשר זה.
אז הנה סתם פלטפורמה על מנת לכתוב את שורת המאהבים שלי עד פה ,סתם כי בא לי. סתם כי יש בי תקווה קטנה שזה ייתן לי איזה קו מנחה להמשך או יפתור לי איזו שאלה שאני מנסה לענות עליה כבר זמן מה, על איך הגעתי לכאן, וכמה למאהבים שלי היה תפקיד בעיצוב האני המיני והאוהב או הכנוע שלי..רציתי לסכם אותם כבר הרבה זמן..
במקביל לשוודי, ליהטטתי שנה שעברה בכל מיני בחורי טינדר למיניהם עד ששחררתי מכולם. השחקן היה אחד מהם.
את השחקן פגשתי בטינדר כשרק עברתי לתל אביב. בניגוד לכל התמונות של הדושבגים עם הזקן ,היה בשחקן משהו לא מתאמץ... וגם השיחה ממש זרמה. הוא הצחיק אותי. אני אזכור לו את זה תמיד את כמה שהוא הצחיק אותי. הוא היה בן 30 ומשהו אבל התנהג כמו בחור שהרגע השתחרר מהצבא ועושה את הטיול הגדול אבל בראש שלו.הוא היה ונילי אבל עם נגיעות של שולט.בכל זאת,שחקן. אז גרמתי לו קצת לשחק. הסקס איתו היה מדהים והוא היה נעלם לי לשבועיים בכל פעם שהוא היה גומר. שחלילה אני לא אחשוב...או אפתח ציפיות למשהו.
היינו יוצאים בזמנו לאותם מקומות, ואני שונאת לצאת. הוא לא יידע שהייתי יוצאת בגללו. רק בגללו. לילות שהוא היה יושב על הבר היו נחשבים כהצלחה. לילות שהוא לא היה מגיע הייתי חותכת.
חיפשתי את התשומת לב שלו בכל דרך אפשרית. והוא לא היה איזה משהו מיוחד! הוא היה מספר בדיחות קרש ומדבר בכזה בוז על החיים,כאילו כבר ויתר על להגשים אותם.הוא לקח את המשבר האקזיסטציאליסטי שלו והפך אותו למשהו לצחוק עליו. הוא היה ציני בצורה בלתי רגילה, נאה אבל לא באופן חריג, נמוך ומתלבש כמו תלמיד תיכון בתחילת שנות האלפיים. למה?!
קשה לי לכתוב עליו כי אני עדיין מרגישה שהוא the one that got away.
דיברנו הרבה על למה אנחנו לא ביחד, ביחד באמת. היו לו אישיוז רציניים עם מחויבות כמו לכל רווק תל אביבי טיפוסי לא התרגשתי מזה, אבל אצלו זה היה עמוק יותר.הוא לא אהב לדבר על הדברים האלה, הוא המציא בדיחות בכל פעם שניסיתי להעלות את הנושא. אז ויתרתי. עד שהוא התפוגג ממני. הייתי חוזרת אליו בכל פעם שהייתי שיכורה או משהו.משפילה את האגו שלי עד עפר. לא היה אכפת לי. רציתי לראות אותו , רציתי לראות איפה הוא מסתובב, פחדתי כל הזמן שהוא עם נשים אחרות. אפילו הלכתי פעם אחת לראות הצגה שלו. והוא טוב הבן זונה. ממש טוב.
זה מצחיק שהמצאתי לו עכשיו איזה תדמית של זיין כשהוא הדבר הכי רחוק מזה.אבל ככה זה כשמרגישים נראלי. הבן אדם מולך הופך להיות פלא הבריאה ואת -לחיפושית זבל. לשלולית של רחמים עצמיים והודעות בשלוש בלילה.
אני חושבת שחוץ מהמחפש, אף אחד מהגברים שציינתי עד עכשיו, וגם אלו שהיו בין לבין אבל לא הייתה סיבה לכתוב עליהם, לא הרגישו אלי כלום.
כשאוהבים, את לא אמורה להרגיש כמו חיפושית זבל נכון? כלומר, אם הוא הופך להיות פלא הבריאה בשבילי, אני צריכה להתחיל להפוך להיות פלא הבריאה בשבילו, לא ? אבל אצלי, בכל פעם שהתחלתי להרגיש משהו, ידעתי שזה סותם את הגולל על מערכת היחסים הזאת.ומכאן הדרך למטה ולסוף של הקשר סלולה. אם אני מצליחה לנתק את עצמי מהרגש לחלוטין, אז אדע שאצליח להחזיק עם בחור זמן ממושך יותר. למה?
אני נאחזת בכל שביב של מבט שייתן לי איזשהו סימן שהבן אדם שמולי יכול לאהוב אותי.אבל לאהוב באמת. ואז אני מדמיינת לי דמיונות כי זה לא קורה אף פעם ואז וזה נגמר. הנה במשפט אחד התחלה אמצע וסוף של מערכת יחסית אצלי. פתטי.
לסיפורנו, לצערי, השחקן התגלה בסוף כדוש לא פחות מהחבר'ה המזוקנים של הטינדר.הוא פגע בי מאוד, רק שהוא עשה את זה בכזאת חינניות שקצת קשה לכעוס עליו. קיוויתי שהפוסט הזה יסגור לי כבר את המעגל הזה איתו. והרי באו רבים וטובים אחריו וגם עברה תקופת זמן ארוכה ולא מבוטלת! אבל אני מוכרחה להודות שמחשבה עליו עדיין גורמת לי לצביטות קטנות בכל הגוף. קצת כואב וקצת נעים.
