התמסרות

התמסרות הוא השם שנתן פנחס שדה לאסופת המכתבים שכתבה לו חבצלת חבשוש. כשכולם ראו ביחסים שלהם עיוות אני מצאתי בהם יופי. אני עדיין עם שתי רגליים על הקרקע, אני מחפשת איזשהו דיוק תוך הסתכלות תמידית לצדדים.אני לא רוצה שיראו בי עיוות. 

חבצלת כותבת :

"פעם חשבתי שאני מדברת אל עומק נורא מפחיד

עכשיו אני מדברת מתוכו"

אני בפנים תבינו. עם שתי רגליים על הקרקע אבל בפנים. ולא משנה כמה אני מנסה לנרמל את עצמי , אני לא. לא משנה על כמה כוסות קפה אני אשב עם חברות ואצחק בשעשוע פלרטטני על הגברים שפגשתי , אנסה להגחיך את עולם השליטה בפניהם,אני לא אצליח לנרמל את זה.

וזה גם לא משנה כי הן לא יבינו. לא באמת בכל אופן. והרי הרפרנס היחידי שיש להם להרפתקאות שלי הוא "50 גוונים של אפור" מה שמקליל לחלוטין את כל התשוקות והצרכים שלי. 

חבצלת כותבת :

"אני רוצה שתאהב את האהבה שלי פשוט וגם בלי שאני קורעת את השמיים, שתרגיש מה שאני מרגישה בגוף שלי בכל העור הכהה שלי אבל הוא מרגיש בהיר מאוד, לרגעים זהב. ואולי בכלל זה בסך הכל שאני מחזירה את הקרינה בתור ירח שלך? הלבנה כבר מאות שנים לא הפסיקה להסתובב במרחק מה אבל מספיק בכדי לקבל את האור מהחמה, זה כל החיים וכל המהות וכל היופי של הלבנה מהרגע הראשון "

והיא כותבת ואני מרגישה את תחושת החמימות הזאת בגוף שממלאת אותה. זאת הערצה. זאת התמסרות. ואני, לא מסוגלת להיות ירח תבינו. לא. אני שמש. אין לי ברירה. ואני צריכה שמש חזקה ממני , או ירח שיסתובב סביבי . 

אז אני חוקרת את עצמי ומנסה להבין בין כל ההגדרות והפטישיזם והחוקים איפה אני שייכת.

ואני לא לשם ולא לשם. 

אמנם אכן חוויתי שחרור עצום בסשנים. חוויתי סיפוק אדיר מתחושת ההשפלה והביטול העצמי, הרגשתי נפלא להיות קטנה ומפונקת. אבל לכל אחד מהם התמסרתי באותו הרגע. שיחקנו. ושם זה נגמר. הסתובבתי עם תחושה נהדרת איזה יומיים שלושה, ואז ריק. ותחושת תלות מאוד גדולה.

אני כבר לא יודעת להבדיל בין תלות לאהבה.

חבצלת כותבת :

" אני מרגישה איזו אימה ממך. משהו מפחיד כאילו שאתה יודע הכי הרבה מכולם כאן,היחידי שחי בכלל "

ואף אחד לא איים עלי. לא באמת.

הלוואי שמישהו יהיה ראוי מספיק כדי לאיים עלי.

כי אני חכמה.

ואף אחד לא יכול עלי בינתיים. לצערי הרב.

חבצלת כותבת :

"אם היו לי הפנים שלה והגוף שלי כבר מזמן היית מתאהב בי עד מעל לראש אבל אלוהים בצדק עשה לך ממני הגנה"

אני לא יכולה עם המשפט הזה. הוא כל כך נואש, וכל כך כואב.אני לא טובה בלהיות יפה. אני לא טובה בלהיות כוסית. אני טובה בלהיות גוף, וסקס . ולפעמים רק בסשן אני מרגישה יפה באמת. אלוהים עושה לגברים רבים הגנות מפניי . 

חבצלת כותבת :

"כל הלילה הרגשתי שאני מוכרחה לספר לך , וסיפרתי לך, ואמרת : תתפשטי. וניגשת ואמרת יש לך גוף טוב וסטרת לי. 

ואמרת לי זונה.

ואחר כך אמרת לכי תביאי

ואני הלכתי והבאתי את החגורה. ומתחיל להחשיך והצלפת בי והצלפת עד שאמרתי שזה כואב. אבל ממש מחשבות על זה לא היו לי. כאילו שזה לא היה ."

ואני לא יכולה שלא למצוא יופי בכל מה שהיא כותבת. פנחס שדה היה סאדיסט. ומרוכז בעצמו. ומוכשר כמו שד. והיא הייתה המוזה שלו ,הזונה שלו, התלמידה שלו, המעריצה.

וזאת אהבה שלא נועדה מעולם להתממש כי שיברון הלב הוא מה שגרם לה לכתוב כל כך יפה, ואיזה טוב זה להיות פגיעים ככה בשביל היצירה, כאילו היצירה יותר חשובה מעצמנו. 

תמיד רציתי להיות המוזה של מישהו. תמיד בסרטים "האישה האחרת" היא צעירה יותר ויפה יותר . נשים אף פעם לא שנאו אותי. אולי עכשיו כמה כבר כן אבל הן לא יודעות מזה. ובפנים קצת רציתי, שנשים ישנאו אותי. כי הגברים שלהם רוצים אותי כל כך . 

אני כבר מתפזרת לכל כיוון

ובכלל, לא אני רציתי לכתוב את הפוסט הזה או לכתוב את הבלוג הזה.

שכנראה רק אני והוא נקרא.

חבצלת כותבת : 

"אני רוצה לחבק אותך , להופיע בחלום שלך יותר מאשר במציאות ממנה אני רוצה להיעלם"

לילה טוב.