לאחרונה אני מריצה את כל מאהביי ומנסה לספור. זונה :). לא את כולם זכרתי ישר בשם, זכרתי אותם לפי הכותרת שליוותה אותם בשיחות סלון אצלי בבית עם חברות. לא צריך להלאות את חברותיי בכל השמות אז הסתפקתי ב"נוו זה המשורר..!" או "ההוא התייר" וכך הן יכלו לעקוב אחר מסע ההרס העצמי שלי (די באדיקות יש לציין ) , בעודי מפרטת עליו בשעשוע.
לענייננו, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה מ"הכלוב" . בלבלתם אותי לגמרי, הוצאתם את הקסם מהבדסמ , או שאני ייחסתי לו קסם שלא קיים . אבל בתקופה כזו בא לי סתם לכתוב.לא ממש אכפת לי אם זה קשור או לא קשור לבדסמ או לתחושותיי בהקשר זה.
אז הנה סתם פלטפורמה על מנת לכתוב את שורת המאהבים שלי עד פה ,סתם כי בא לי. סתם כי יש בי תקווה קטנה שזה ייתן לי איזה קו מנחה להמשך או יפתור לי איזו שאלה שאני מנסה לענות עליה כבר זמן מה, על איך הגעתי לכאן, וכמה למאהבים שלי היה תפקיד בעיצוב האני המיני והאוהב או הכנוע שלי..רציתי לסכם אותם כבר הרבה זמן.
לקח לי קצת זמן להתגבר על המאמן, בכל זאת, עבדנו יחד כמעט שנה, אבל הוא עזב את הבר ואני תפסתי את תפקידו ,ואז, הגיע האופטימיסט.שוב.
____________________________________________________________________________________________
האופטימיסט
את האופטימיסט פגשתי כבר בצבא, בזמן שהייתי בהפסקה כזאת מהמחפש, אבל הוא לא היה איזה משהו לכתוב עליו. הוא היה חבר של חבר של חבר שפגשתי. הדייט איתו היה נורא ובסוף נישקתי אותו. לא יודעת.
הוא ניסה להיות איתי כמה פעמים בזמן שהייתי מחויבת לבן זוג אחר. כשנפרדתי סופית מהמחפש הוא היה ריבאונד ממש טוב. הוא היה גר קרוב אלי, והוא תמיד רצה, והיה לו זין ממש גדול יחסית לגוף הקטן שלו. הוא לא היה גבוה,אבל היה בו משהו שובה. הוא היה בלונדיני, עם שיער שובב כזה ועיניים כחולות. אוהב לטייל , ולנעול סנדלי שורש ולנגן בגיטרה, היה קצין בצבא, קלישאה כזו של מלח הארץ.
יום אחד, ממש לפני שהשתחררתי, הוא אסף אותי מהצבא לאיזו גבעה וירדתי לו. והוא גמר לי בפה למרות שלא רציתי. "בטעות".
הוא היה אפיזודה חולפת שזלזלתי בה והרגשתי איתה נמוכה וזונה וזולה. היה לו ריח מוזר והוא ניסה להשמיע לי תקליטים כל הזמ כאילו זה הדבר הכי מחרמן בעולם.
הסיבה שאני כותבת עליו זה לא כי הוא מיוחד, אלא בגלל גרסת הבטא שלו. אפשר לומר, האופטימיסט 2.0 שחזר שנתיים אחרי תקופת הזמן הקצרה שבילינו אחרי הצבא שלי. הוא חזר לפני שנה ,כשכבר גרתי בתל אביב, והוא היה מלא אור ואהבה וגילוי עצמי, ואני בתקופה חשוכה ומצומצמת ולא בא לי על אנשים כאלה בכלל. אבל איכשהו הוא מצא את דרכו חזרה פנימה.
נסעתי אליו לבית החדש שלו, במכמורת, על הים, איפה שהוא לומד על הים ובונה רהיטים. עדיין שומע תקליטים ומנגן בגיטרה. משום מה הפעם זה לא היה כל כך דוחה. אפילו חמוד.
"את יודעת מה הבעיה שלך?" הוא אמר לי , "את לא יודעת מה את שווה. את נותנת את עצמך לכל מי שרוצה ואת לא תמצאי ככה זוגיות אף פעם"
"אני עושה מה שבא לי באותו הרגע. ומה שמצפים ממני להיות" אמרתי לו
"חוץ מזה",התחלתי להתעצבן , " אני לא מאמינה באימרה הזו שסקס זה מתנה. סקס זה סקס. ואפשר להכיר את הבן אדם לפני הסקס וגם אחרי הסקס זה ממש לא סותר."
"את יכולה להמשיך להגיד את זה לעצמך. אבל גברים לא חושבים ככה. ויש לך הרבה יותר מה להציע"
באותו לילה כששכבנו לא נגעלתי מעצמי לגמרי. היה לי נעים איתו. מעין מקום טוב באמצע.
בתל אביב אני רגילה להתעורר ב11 לפחות. במכמורת מסתבר קמים ב8, ויש גם שירים ברקע ומלא מלא אור. סבלתי.
שפשפתי את העיניים וקמתי להכין לי קפה עם החולצה שלו ופתאום אני רואה שהוא שוטף את הבית ושר שירים.
ויתרתי על הקפה.אני אשתה כשאגיע לעיר. ויפה שעה אחת קודם.
"למה אתה כל כך שמח על הבוקר ?"
"למה לא להיות שמח?"
התלבשתי והלכתי משם הכי מהר שיכולתי.
בערב , שלחתי לו הודעה שדווקא היה לי כייף, ואם יש לי כל כך הרבה מה להציע אז למה הוא מעולם לא ניסה לצאת איתי ?
הוא כתב שאנחנו זה לא אותו דבר, ושבשבילנו זה מאוחר מדי.
צחקתי לעצמי והפסקתי לדבר איתו מאז.
לא הבנתי למה בתקופת הזמן השנייה שנפגשנו הבן אדם חשב שהוא פאולו קואלו, אבל זה כנראה התאים לי רק לשנייה. אני לא מכילה את האור כמו שצריך. אני צריכה מלא חושך ונר קטן. או גרילנדה כזו עם מלא אורות קטנטנים.
אני בטוחה שהוא ממשיך לשיר שירים בגיטרה לבנות , האופטימיסט. ויש לו ים ושמש ופטיפון, והוא בטח עושה חיים. חח אני לא יכולה להיות רצינית שאני כותבת שורה כזו. נוחרת בבוז. מייק דרופ. שנה טובה.
"
