יומני היקר,

שמש זוהרת כמגוון הגוונים הסגולים במדבר, היא חורכת ומכלה הכל, ורק אני עומד שם - לא כמקרה מיוחד, אלא כי לשמוע את ההד זה מה שנותר עליי לעשות. ההד - החוזר מההרים, מהצוקים הקירחים, החיוורים, המשוננים כמו עצמות קלויות, ישנים ועקומים. ההד מחזיר אליי את קריאתו של אחרון הגורים בשגר. אין מי שעומד לידי, או לפניי, או מצדדיי, וגם אם אחפור את ידיי בחול ואתפלל - לא יוציא צלע עמדי. כל השיחות הגיעו להתרה, כל האהבות התמידו עד שיממון, כל האדמה התקשתה עד סדק.

אני עצמי נסדק כשאני שומע את קריאת ההד. כה זרה היא, שלא זיהיתי בעצמי צלם אנוש עוד.

אני משחרר אותך. מהאינטרס שהתגבש אצלי עבורך. האינטרס אותו את לא אוהבת. בלעדיו לא יודע מה אני. לא חושב שאוהב את עצמי איתו או בלעדיו. אבל זאת אני מבטיח: אהיה בלי אינטרס עבורך. נקי אני עתה כמי שהסיר את כל המים ממשקעי חייו. צלול אני עתה כמו השמיים בסוף ערב קיץ. ונאמן לגחל הבודד, שגם הוא, נאמן, למסלול חייו השקדני שנבחר עבורו, והוא, בנאמנותו, התמיד כמו ברוש. כמו ברוש המפריד תמיד צל משמש, כל ימות חייו. עונות, וגשמים, וסופות, הוא נשאר סלע. סלע נאמן.

רק להגיד מילה, אם יורשה, על הנמנע.

נמנע מעצמו, נמנע מלהיות. נמנע מלהשתמע.

נעצר מלהשתתף, בקרקס ובקרנבל. ממש רגע לפני -

חשבו על תוף, ממש כמו תוף, שהמכֶה בו עצר לפני המכָה. חשבו על מה שלא בא, ועל הכמיהה לדבר שלא הגיע -

איך יהיה לו מקום לארח קצב אחר, לתוף זה? כאשר הוא לא התנגן בעצמו.

הוא לא מסוגל. הוא לא מסוגל. מלא בעצמו עד כי אין בו -

אין בו לשמוע, אין בו להרגיש, אין בו לדבר.

אני נזכר, אולי, במילים של השיר של יונה וולך. משום שהן רלוונטיות עבורי ברגע זה ממש. אמנם לא בזמן עבר, כמו שהן כתובות בשיר.

הן אף פעם לא רלוונטיות בזמן עבר.

הן נכונות בזמן הווה נוכח ומתמשך: "זה אצלי בידיים עכשיו. ברגע זה. תמיד היה. תמיד יהיה.

ולא, אני לא מוכן שלא יְעָשה עם זה כלום.

יְעָשה עם זה משהו.

יְעָשה עם זה מה?

יְעָשה עם זה הדבר הכי טוב שאפשר."

הוא הדבר היקר בכל המציאות כולה. קָיֶים את ההוראה: "אל היקר-לך, עשה שמור."

אל היקר לי, אעשה, אשמור.

הו, אלוהים. השארת אותי לבד. הבדידות אף פעם לא הייתה חזקה או כואבת כמו שהיא היום. תמיד היו לי צעצועים להפיג בהם את הנוראות של הקיום (הפרטי שלי).

יש כמה נקודות ששוברות אותי. שברו אותי, כלומר. אעביר אצבע על הסדקים. כדי, לפחות, לדעת...

קיבינימט.

גם המחשבות כבר לא מה שהיו. אני חושב שפעם, לפחות, הייתי מסוגל לחשוב.

אני לא חושב שאצליח להחזיק לכידות היום. מצטער.

"כשאדם נפטר, המודעות שלו לא נעלמת מיד. זו לא שינה שחורה, חסרת מימד וזמן. זה יותר כמו חלום או הזיה. או בועה קטנה של מציאות, שהופרדה מהמציאות הגדולה, שהיא החיים הקולקטיביים שלנו. הבועה הזו, ההזיה הזו, היא שני דברים בו זמנית: מצד אחד היא כמו חיבוק חם ועוטף. מצד שני היא מחרידה בכל קנה מידה.

כשאמרתי שהיא כמו חלום, התכוונתי לזה. השאריות של כל מה שהחיים טָבָע בך, קיימות שם. כמו בחלום: אנשים, מקומות, התרחשויות, מעשים. פרוגרסיה של עלילה. אבל הכל פרוע וחסר יציבות. דבר מתחבר עם דבר, ודבר מתערבב עם דבר. והכל מצטמק. מצטמק ומופחת. פרטים שהולכים לאיבוד לא חוזרים יותר. אינפורמציה שאבדה לא תחזור. הפנים, הקולות, הזהויות - וכל מאפיין אחר של האנשים שאהבת - מתפרקים ונמסים לתוך, ומתעמעמים לכדי כלום. הקצב שבו זה קורה, הוא הקצב בו בתוך הגופה שלך, המוח עובר דיסאינטגרציה."

התבקשתי היום להציג את עצמי, בסבב כזה, מסוג הסבבים שבו אנשים מציגים את עצמם. אמרתי את זה. אחר כך, במינגלינג, אנשים נמנעו מלפנות אליי. לא רק שלא פנו, אנשים נמנעו מלהסתכל עליי. ולא רק שלא הסתכלו, הועבר אליי המסר שאינני נחוץ באותו מועדון. ולא רק זה, גם הוציאוני בכוח משם. ואחרי זה עמדתי מאוד ריק. וגם ברחוב לא פנו או התייחסו אליי. וגם בנסיעה בקו, ובמעלית.

בדירה, כבר לא היה מי שיכול היה להתייחס. שלחתי הודעה לאדם אחד או שניים שבנקודה מסוימת בהיסטוריה התקיים בינינו קשר של ידידות. ה-וי לא נהיה כפול. התקפלתי על השטיחון מתחת למראה במקלחת, ולמרות שאני גבר, והרי ידוע שגברים לא מודעים לרגשות - הכה בי קצהו הכהה של חודה של הבנה. מן הסוג שבאות וחולפות בלי להקדיש לך תשומת לב מעבר למידה הנדרשת (במקרה שלי - מידה פחותה מאוד):

אני מסכן וגלמוד. בחיי, וגם לא צעיר אפילו. גבר בגיל העמידה שאף אחד לא רוצה אותו. ומנקודה זו קדימה - אף אחד כבר לא ירצה.

הרמתי את עצמי לכריעה משופלת, גבוה מספיק רק כדי שהפרצוף יגיע לתחתית של המראה שתלויה על הקיר. מראה נורא, השיקוף שלי. אדם שהנסיבות שלו מתבטאות בכל קו בפניו. בכאב גדול נזכרתי שפעם הייתי יפה. היו לי פנים יפות שאנשים חייכו אליהן ובחורות ביקשו. וממש כמו אבנעזר סקרוג', מתוך צרות עין וצרות נפש, דחיתי כל יד פתוחה שהושטה לעברי, והפכתי במסלול מואץ, ליצור מסוגר, דוחה ובלתי נעים. גס, מריר, שבור, גלמוד, מסכן. מובס ומשתפל בשפל הארוך של החיים, שמתשרך חודשים ארוכים קדימה מעצם היום הזה, עד לב היום בו אמות.

זה לא משנה מי אתה, כמה אתה חזק או חלש, שנון או ביישן, חכם או טיפש. אתה אומר לה שהיא היא, בוודאות מלאה.

כמו האדמה, העולם למעלה אולי רועד, אבל אתה יציב כמו פסל. "את".

שום דבר שבעולם לא יסיט את העיניים שלך ממנה. או את הכוונה.

זה עבד רק פעם אחת. ניסיתי את זה רק פעם אחת. בכל חיי, פגשתי מישהי שיכולתי לנסות את זה איתה, רק פעם אחת.

אני פוחד.

פוחד שלא אצליח לדבר.

אני פוחד שאם אנסה, שום דבר בעל הגיון לא יצא ממני.

אפילו יותר גרוע, אם אסתכל - לא משנה למי - מישהו או מישהי, בעיניים

הכל ישפך כמו מדלי.

רגשות, פחדים, תשוקות, חרדה, ומין - כל כך הרבה מין.

כל כך הרבה שהכל נגוע בו וזה איכס. אני מזוהם. כל החטאים הכי גדולים שלי.

החטא של לרצות, לערוג, להתאוות - איכסה כל המילים האלה. ויש עוד:

לסובב את הבטן, ללקק מרצפות, להזדחל כמו כוח החיים עצמו בצורתו הבזויה ביותר - וקטור שנע קדימה. גוף ללא רגליים וידיים. לא עוד לו. ושום דבר מלבד זה לו. בזוי!

שנאה, שיקוץ, סלידה, גמירות, עייפות, תשישות סולידית טוטאלית מתמידה

נגד וכלפי הכל.

שונא את עצמי. שונא את המיניות שלי. שונא את הרצון לחיות. כזה הוא, חסר תועלת.

סדורים ומוכנים כמו הטילים המכוערים במערות של אירן - אירועי החיים שלי הרודפים אחריי ובאים כל אחד להפליק סבל בטעמו שלו. הנה לך: חדש או חוזר, הכל אותו דבר. הרגש המוכר: רע.

המעצורים אין הם אלא הביטוי האחר של הרצון העצום לחיות ולהתחבר עם הכל. שני הדברים עשויים מאותו חומר: אחד נוזלי, האחר מוצק. כשאני יושב על ספסל כל גופי מכווץ מתוך חרדה לא להיות הספסל. אם אשחרר, גופי יתמזג איתו ואשָכח. אני פוחד מהחרקים הזוחלים על גופי - כל כולי חרדה מהם. אם אשחרר את מה שהחרדה עוצרת, אתמוסס באכסטזה של נתינה, חמה מלאה ומוארת יותר מהשמש. נוזל שעשוי זהב. אותו אעניק לחרקים, שיאכלו את בשרי הרי הוא לחם. ואהיה להם לגוף.

אני חושב שאת הדבר הכי מתוק בעולם. הייתי רוצה לעטוף אותך ולעטף אותך. להגיד וללחוש כמה שאני אוהב.

לבוא, להרים אותך מהמיטה. להניח אותך, עומדת. לא יודעת איפה ימין ואיפה שמאל. להדביק נשיקה קטנה. להתחיל לסדר לך את הבית. כמה בלאגן את צוברת.

זה מעיל נפשי.

אבל אני אחליף אותו. את תגידי לי מה לעזאזל אתה עושה, כשתתאפסי. אני אמשיך לסדר עד הסוף. את תצטרפי אליי? תקללי אותי? קשה לי לנחש.

אני אביט בך, אחרי שסיימתי. משהו שאני לא יכול לבטא במילים,

ואלך.

אני רוצה לחדור לך למקום שאת כמו אמא שלך. להצמיד אותך ולשמוע מייללת. אם את רוצה ואם את לא. זה לא מעניין אותי.

אני רוצה שתרגישי,

איך אני נכנס לך ואין לך כוח להתנגד. שתרגישי,

איך אני דוחף. תרגישי,

מה את בעיניי.

את כוס וציצי ופה שאני מנשק ונוגע,

נקודות רכות ורטובות שמוציאות צליל,

ובעיקר, ולסיכום

משהו שאני דופק.

ואז מנשק, ונוגע עוד פעם.

ונכנס ויוצא.

ותדעי שכמה שאני רוצה לדפוק. וכמה רציתי כל היום. וכמה חשבתי עלייך. את יודעת כמה חשבתי? חשבתי עלייך. ועל החור הזה שיש לך. כן, כן, החור שהוא הכוס של האמא שלך.

אני רוצה להגיע לך עד לרחם. לשים לך שם, מזכרת.

נקבה מיוחמת.

כשאת מרותקת.

להטמין.

הו, כמה זה מביש אותך. כמה זה בורח.

אין לזה לאן לדלוף אני תופס ממך אני שואב ממך אני יונק ממך את כל מה שזה, וזה מתחיל, וזה נגמר, וזה שם, ופה, אחרת ומוזר.

את אוהבת את זה?

אוהבת להרגיש ככה?

אוהבת מה שאני עושה לך?

אין לך סודות להסתיר.

נקבה.

אין לך יכולת.

לעמוד מולי או להתנגד.

אני אפתח לך כל התנגדות שיש, שקיימת, שאמרת - מילים? אני תופס לך את הלשון. אין לך. היא שלי. את לא אומרת. את גם לא תגידי.

מה את, שסתום?

כבר אמרתי לך כמה אני רוצה לסובב אותך מבפנים כמו שְמוֹט מסובב בוכנה? תוציאי את הצליל - אני אוהב לשמוע. תוציאי ותאנקי ותשמיעי, ואני אקח את הנשימות שלך ואבלע אותן, צמוד ממך, אפס מרחק, שהבשר של השפתיים שלך מותך בשלי, את אדומה, אני גומר, אל תזוזי

אל תנשמי, אל תזוזי. תרגישי מה אני פולט בתוכך. הדבר הכי גס שלי ברח לי. בתוך הכוס שלך.

בתוך הכוס של האמא שלך.

אני מטמין אותו עמוק. שיכנס, ויכנס, ויכנס.

הנפש נוהה לעוף לפעמים בערוצים של אושר דק אליהם מתנקז השמיים לפני בוא העול

של לילה, גשמי ומוחש.

לוחש כמו אבנים דקות, חם ודורש אהבה. השמיים,

הלב נפתח אליהם כמו נס.

לפעמים העולם הוא גם טוב. אבל רחוק,

רחוק ומעבר לפער -

העולמי, האישי, הקולטרלי או קונבנציונלי

נשק לא מפורש

גדל ומתפתח ורוצה לעבור

דורש כמו כף של חתול ששורט את העננים

נשק -

דורש אהבה

והנפש נוהה לעוף בשמים אל המקום שם להתנדף,

להתנדף וחופש -

וחופש והתרת צלקות.

והתרת צלקות ושיבוש קנה המידה. ושיבוש,

וגמילה על פעולה. ומילוי המצפון בחטאים כמו כף דבש נדיבה

ומילוי הגוף בעונג ורגיעה שלאחר קידוש - או בקשה -

לפעמים השיבוש, של קנה המידה,

נוהה לשם.

ומי את אם לא הוא, הנוהה... הנוהה לפני ולאחָר