פגשתי פעם אל והוא לקח אותי למעלה, אל המרכבה, ולמעלה, אל האור, ולמעלה - למקום בו השמש שרה. הייתה היא ארץ של שביבי אור יקרים כמו שיערות זהב דקיקות. הזמן חיוך של ציפור בפני גוזליה, החודשים והעונות קלילים כמו בועות קצף מתוק.
הנשים והגברים בני-השמש חיבקוני כמוה. מילותיהם מעטות, כל מילה מִשְקפת המשקיפה אל אופק רחוק רחוק; ככל שמתרחק האופק, התמונה מתחדדת על אמיתותיה.
הסתכלו יחיד אל זולתו ללא סייג, לב אל לב ישירות. אמרו את האהבה כמעשה של שני לבבות הנהיים אחד. ככה הם היו על טהרת שִמְרָתָם.
הם היו הולכים יד ביד יחפים בשדות שיבולת, מלטפים את קווצותיה. דרו בארמונות גדולים על גדות נהר וקני סוף, שם ערכו משתים לפי התרבות שלהם, שהייתה עשירה בשירה, מחזות ומשחקי חברה. סועדים אשכולות של גפן רכונים על מחצלות, ותותים גדולים כמו כף יד פתוחה ומושלמים בצורתם הסימטרית ובטעמם העמוק שהביא את אוצרות האדמה אל תענוגות הלשון. ציירו עם צבע שהפיקו מצמחים על הרצפה, על הקירות, ועל הגוף. ציורים של בעלי חיים שחלקם הכרתי וחלקם לא, תמיד ממוקמים בתוך הקומפוזיציה באופן שמילא את המתבונן נחת.
ואני נוכר בארץ זו, מצאתי את הכל מאתגר וחייזר. הכל זהר שם ועיניי התעוורו מן הזוהר. החום העז שבארץ השמש לא צלה את גופי, אלא הפשיט אותי מכל יומרותיי והלכתי עירום בה. גופיהם של אנשי השמש קרובים ומגעם נגע בי באיבר של הפחד, ובאיבר של הבושה, ובאיבר של ההשתוקקות, והאהבה, והרצון, והמבוכה, והצחוק - ורגשותיי סערו עד כי התעלפתי.
בלילות ביקשתי את תודעתי שוב ושוב בניסיון להרחיב אותה - לבקש ממנה להתחיל לעכל את הכל - כדי שתוכל לעטוף גם היא את אותה רכות, שהושרתה עליי ועטפה אותי, מתנתם של אותה ארץ ויושביה. ולמרות שהיה זה כל כך הרבה, ושונה, וחדש, ומאתגר ומבלבל... לאט לאט עיניי התרגלו אל הזוהר העז, ראותיי הסתגלו לחום, גופי לאהבה, ליבי נמס מן החום והטוב, ורוחי מצאה את זֶרֶיְהָ ודפנותיה, הלוא תחתיהן מצאה לנכון להישאר ולשכון.
יום אחד האל של השמש קם והלך, והיה זה מקרה של אסון. האורות התעמעמו מלמטה ומלמעלה, השיבולת הענוגה השילה את קווצותיה, הנהרות עלו על גדותיהם ואז יבשו בצורת וכל הארמונות הגדולים נהרסו. האנשים של השמש נשטפו עם המים והרוח, התייבשו בבצורת, התעמעמו יחד עם האור. לא מצאו את המילים להסביר או את הכוח לעשות. נהיו ריקים וחסרי-מולדת והתפזרו בארצות אחרות שם היו אנשים אחרים, אנשי בוץ ותהום, רבים ומבולבלים וזרים לאנשי השמש כמו שאני הייתי פעם.
אני עצמי גם נדדתי, עיוור ומסונוור. רשתיות העין שלי, שהורגלו כבר במינונים הגבוהים של הזוהר, ראו כעת רק חושך וכתמי צבע גולמיים. אני הייתי שוב בארץ ממנה באתי, וזיהיתי אותה לא בזכות תכונותיה, אלא בשל היעדר כל מה שלמדתי להוקיר. גם האנשים, היו שוב אנשיה של הארץ ההיא הירודה. את אנשי השמש לא פגשתי שוב.
וכך נהייתי מסנוור ועיוור במולדתי שלי. החפצים, האנשים, הפירות, ישבו לי עכור על בלוטות הטעם, כמו עכירות צבעיו חדר חשוך. כמה פעמים ניסיתי להסביר או לכתוב, או לספר - שאי שם ישנה שמש. שיום אחד מישהו אחר גם יפגוש אל, וילקח למעלה, ויראה אותה. וגם הוא, כמו שאני נהייתי יותר, יהיה גם הוא יותר. איפשהו ומתישהו מישהו ימצא נחת. איפשהו קיימת ארץ אחרת של שמש, עם אנשים אחרים של שמש, בעולם שלא חרב.
זה חייב להיות נכון.
אבל אף אחד מסביב לא הבין על מה דיברתי.
הם רואים אותי מחפש את השמש במזרח כל תחילת יום ובמערב בסופו. הם אומרים לי שהנה, השמש היא כאן, ממש כאן, ממש איפה שהאצבע מצביעה, אם תיקח קו ישר, ותמשיך שמונה דקות קדימה... הם לא יודעים, כי הם לא ראו.
השמש שהם רואים אינה אלא צל, כתם עכור, השתקפות שאיבדה את מידותיה.