מי שלא חולם - לא מגשים

למשל, את יודעת למצוץ. גם קיבלת על זה 101 מחמאות, אותנטיות אחת אחת. בעצם כמעט כולן.

אבל הדיוק? האגו, אוי האגו 

אז לא. את לא מדויקת *לי*. אז אולי אתן לך לשחק עם האגו המיותר שלך אבל בסוף אאחסן באיזה מגירה תחתונה ונידחת, כי את לא תעשי את זה בעצמך. 

הוא מפריע לכמות הנוזלים שאני אוהב שיוצאים ממך. לדיוק בעומק שאני רוצה להרגיש, במהירות ובעוצמה.

הוא מפריע לכמות ההשתדלות שאני דורש לראות ולשמוע בזמן שאת נחנקת עליו בשבילי.

אז מידי פעם אדייק אותך. אכווין ואלמד. האגו יהיה גבר במגרה.  ואז הכל הכל יהיה מדויק עבורי...

ועבורך...

ב 24 שעות האחרונות המשכתי בניקיון הנפש והזמן שלי.

4 אנשים שהחשבתי לחברים / מכרים , איבדו את הקרדיט שנתתי להם.

ל 2 מקסימות שכן הצליחו לראות אותי דאגתי לומר ולהבהיר שזה בכלל לא מובן מאליו. 

ניקיתי כאן את הבלוג.

גם את רשימת אנשי הקשר.

הפסקתי לענות להודעות מכאלה שמורידים ומורידות אותי למטה.

הוספתי אימון נוסף ללוז של השבוע.

הוספתי דייט שבועי משפחתי.

אני באמצע לסגור חופשה לעצמי עם עצמי ואנוכי בניו יורק בקרוב.

חזרתי לרשימת עקרונות וחוקים שקבעתי לעצמי, שיננתי כמה פעמים וחזרתי לפעול לפי כולם.

יש עוד עבודה, אבל הפוקוס תכף עלי. לפני הכל.

Here I come

נמחקו 7 שנים מהבלוג בכלוב.

ניקיון פסח, מסתבר, התחיל עכשיו.

עמדו לי בקצה הגרון הבוקר דמעות. החלטתי לשחרר אותם בטיול בירקון. יש לי מקום שפעם פעם בילדותי הייתי מגיע לשם ומאז לעיתים נדירות. כמו היום.

הגעתי, שחררתי קצת ומשכחתי קצת זמן איכות עם עצמי עד מעבר לשעת ההגעה הרגילה שלי למשרד.

אבל אז נזכרתי במשה הצדיק ( ככה אני קורה לו כבר שנתיים) שמחכה לי מתחת לעבודה ושמח שאני מגיע, מחייך אליו, שואל לשלומו וקונה לו סנדוויץ בקפה מתחת לעבודה, וזו בערך הארוחה הנורמלית היחידה שלו כל יום. הוא תמיד אוכל אותה עם אותה אותם בגדים, באותה הפינה מאחורי הבניין כשעוברים ושבים עם חליפות מגונדרות עוברים על פניו ומתעלמים כרגיל.

היום משה חיכה לי ולא הגעתי בשעה הרגילה למשרד. תמיד אני שולח מישהו למטה לקנות לו אם אני מאחר או לא מגיע. היום התרכזתי בדמעות שלי ובזמן שלי עם עצמי.

הגעתי באיחור לבניין, עברתי בקפה והבריסטה שואלת אותי אם אני יודע למה משה היה עצוב היום בבוקר. נדמה לה ש"הוא בכה אולי אם ראיתי נכון". אמרתי שאני לא יודע, ובלב חששתי שאולי אני יודע את התשובה.

באינסטינקט מיד השוואתי את הדמעות שלו לשלי, במין מחשבה קרה של מה גובר על מה כאילו מתבונן מהצד צריך לחלק ציונים למצוקה של אנשים לפי פרמטרים מגמות ושאר נתונים אנליטיים מגעילים שלעיתים עולים לי ביוקר.

בסוף ההבנה שמה שאני חייב הוא איזון, טוב יותר, שהתרופף לו בלי ששמתי לב. חוקים לעצמי שיעזרו לשמור על מסגרת, היגיון וכוחות נפשיים.  שאני על סיפון מטוס, וכמו שבמטוס אשים במידת הצורך את מסיכת החמצן לעצמי קודם, ככה אוכל לדאוג מיד לאחר מכן למי שחשוב לי.

את משה מצאתי עכשיו מאחורי הבניין. עיניים אדומות אבל עם סנדוויץ שהצליח להשיג איכשהו, בדרכו. כמה שהייתי צריך את הסימן הזה עכשיו.

תודה משה. 

זה מדהים כמה אני מצליח לראות אנשים.

אסופת האיברים שלהם שמכוסה בשכבות עור בהיר או כהה לא משנות לי, אני מצליח לראות מבעד להכל, מבט ישר ללב, למה שמציק או שמושך למטה.

יותר מדהים כמות האנשים שהצלחתי להרים, לעודד. לפעמים סתם לראות. אחת אמרה לי לא ממזמן "מרגישה שקופה פתאום מולך. איך ראית??" עניתי שזה "שקוף מידי". עקצה בחזרה : "אולי בשבילך...". חייכתי.

ולאחרונה יותר מידי סימנים חזקים מראים לי שהשקיפות עובדת הפוך, אבל בקטע אחר לחלוטין.

דווקא האנשים שלא היססתי לשנייה להגיש להם עזרה, כסף, אוזן רואים אותי כשקוף, במובן הלא טוב של המילה. לא, אני לא מצפה לאינטליגנציה רגשית משוכללת כמו, שתודה לאל, ניחנתי בה. קיבלו על מגש של זהב, לא קריאה לעזרה, אלא קריאה לראות אותי. אבל מסתבר, שלא משנה כמה עזרה ואהבה תפיץ, יש אנשים שתהיה להם שקוף. שקוף מידי. הם כנראה יגידו תודה שאראה אותם שוב, אבל אני לא נראה, כאמור. שקוף.