הדרקון הביט בה מבעד לשיחים, תמיד נותנים לו לאכול בתולות, ותמיד הם מקפידים שיהיו רזות. אולי הם רומזים לו שהוא צריך דיאטה זה ממש חצוף מצידם, הוא החליט להעניש אותם על כך הממ עשר כבשים מצד אחד ועוד עשר מהצד השני. ככה שיכאב להם אבל עדיין לא מספיק כדי לברוח. חבל לבזבז אוכל טוב.
הוא התקרב אליה בצעדים בטוחים, הרי היא קשורה לעמוד ואפילו אם תברח, נשיפה אחת והיא פחם. אבל הוא היה רעב ואין ארוחה בלי בידור קודם. מבטה המפוחד עלה וירד על גופו השרירי המתפתל, עיניה מסונפות מאחורי ריסים ארוכים היבהבו כשהדמעות הגיעו. הוא חייך חיוך שחשב למרגיע, לטרף מפוחד יש טעם מתכתי. זה לא עזר, שורה של שיני טורף ארוכות נחשפו. הבתולה התעלפה.
לעזאזל, עכשיו צריך לסחוב.
באצבע אחת הוא תלש את החבלים המקיפים אותה וזרק את גופה הרופף, העטוף בשלוש סמרטוטי בד מינימלים, נחמד ההתחשבות שלהם בו הוא שנא להוציא את כל הברזלים האלה מהשיניים, שיגע אותו שבועות.
הוא פרש את כנפיו ונסק לעבר ההר המרוחק, כשהוא התרחק השאמאן ניגש למקום ולקח חלק מהעפר ונכנס לכפר להשלים את הטקס.
הדרקון, אנאמיס, תלה את הבתולה על קיר המערה שלו וחיכה שהיא תתעורר, מעצמו הוא יכל להעיר אותה, אבל טרף טוב צריך להתעורר לבד, אחרת איזה שעשוע יש פה.
בסופו של דבר לקח לה רק חצי שעה להתעורר, היא הבחינה במערה האפלה והתחילה לצרוח מאימה. הדרקון חייך שוב הפעם מתענג על הצלילים. "תראי בתולה שלי, נתנו לי אותך לשימוש שלי, אם תהיי צייתנית את תחיי יותר. אם לא, אז פחות. תחליטי את" לפני שמילותיו שקעו לתוך ליבה הוא הגה מילת קסם יחידה ודמותו השתנתה לאדם גבוה, עורו שחור ומבריק ופניו חדות כנשר. הוא הסתובב מעט מסביבה ועיניה לא משו מהדרקון "שמי אנאמיס, ואת שלי. האם זה ברור?" הוא שאל, איום משונה רחש מתחת לפני השטח של קולו והיא הגיבה לו "כ..כ..כן" היא ענתה "השאמאן אמר שאתה תאכל אותי" אנאמיס התבונן עליה ממשוכות. "כן, אני מבין שזה מפריע לך" הבתולה התבוננה בו כאילו הוא נפל מהשמיים "כן זה מפריע, נתנו לאבא שלי הרבה בקר כדי שזו תהיה אני. אני ניצחתי את הבת של המושל" היא אמרה בגאווה אירונית "אבא שלי עכשיו יותר חשוב מהמושל" היא נעצרה שניה "אבל לא רוצה למות" שיערה שמוט ונופל על חמוקיים נהדרים "טוב. זה יקרה, השאלה כמה תסבלי בדרך לשם" אנאמיס אמר "כרגע, אני צריך שתשמיני, לא רוצה בתולה רזה. כל פעם מביאים לי פה אחת שמספיקה בקושי לחודש. מה אני אעשה עם זה" הוא הצביע על שולחן מלא במעדנים, שוקולדים, בשר נוטף שומן "תאכלי כמה שתרצי" הוא התקרב אליה עם חיוכו המשונן, "ובנתיים" הוא שלף מאיפושהו קולר עור רך, קשר סביב גרונה והידק אותו למידה הנכונה "זה מקושר אלי, תמיד אדע איפה את ומה את מרגישה בעזרתו. אני יכול גם להשפיע על הרגש שלך בעזרתו" והוא הדגים, דמיונות מלאים בתענוגים נכנסו בה כשדים ואנחת עונג לא רצונית נפלטה ממנה, היא ניסתה לתלוש את הקולר ממנה אך גילתה כי הוא נעלם לתוכה היא אחזה בגרונה וחנקה את עצמה מעט אנאמיס חייך "תמשיכי.. כןן" הוא אמר
היא החליטה שהיא שונאת אותו. אבל הרעב באמת הציק לה, והדבר הזה שהוא עשה גרם לה לחשוב על שוקולדים.. והרבה. היא ניגשה לאט לשולחן, מוצאת שוקולד קטן. התבוננה בדרקון והכניסה את השוקולד לפיה, הטעם היה מושלם. היא הרגישה דיגדוג נעים למטה, בביטנה.
הוא חייך שוב, "תודה לך על ההתחשבות" הוא אמר בקולו העמוק