בית קברות למחשבות

ברגעים כמו אלה, כשעומדת מולי בחירה בין שתי אופציות (ממשיות או היפותטיות), אחת שעושה לי נעים באמת והשנייה (למרות שמפתה מאוד מאוד) שמביאה איתה בעיקר בלבול ותסכול, אני מקווה שתמיד אדע לבחור את הנעימה באמת.

שאתן את עצמי רק למי שמגיע לו. ושאתן לו את כל כולי.

אני הדבר הכי טוב שעוד לא קרה לכם, ואתם לא מסוגלים להתמודד איתי.

משהו על סירוס

משהו על תחושת ההקטנה שאתם חשים לידי

משהו על זה שאני משחקת בכם

משהו על תסכול וחוסר סיפוק

...קיצר דמיינו שכתבתי פה משהו ותגיבו תודה ביי

מאיזושהי סיבה ידעתי שמישהו בדרך לאנוס אותי.

הייתי מבוהלת מאוד. סגרתי ונעלתי את כל הדלתות, סגרתי את עצמי באמבטיה מאחורי עוד אקסטרה מנעול ואז... 

חשבתי לעצמי איפה לחכות לו (?!)

חושבת להסתתר בפינה של האמבטיה ומחליטה שלא נוח.

בסוף מושכת את הפוך מהמיטה ויושבת ליד המיטה, על הרצפה, מכוסה ומכורבלת.

אחרי זמן מה חושבת לעצמי, אה, כדאי להתקשר 911.

מתחילה לחייג ושומעת איזו מוזיקה לא קשורה ברקע ומבינה שחייגתי לא נכון. מנתקת ומחייגת שוב.

בינתיים הוא כבר באזור הבית ומאיזושהי סיבה עכשיו יש בבית הזה עוד אנשים, מהצד שלי, כלומר בתוך הבית.

אחד מהם פותח לבנאדם את המנעול לדלת, ובכך חותם את גורלי.

האיש נכנס ורואה אותי מנסה לחייג לעזרה. אומר מן איזה... לא, זה לא ילך, או משהו נונשלנט בסגנון, מבקש שאפסיק. אבל לא לוקח ממני את הטלפון. אני עדיין מתה מפחד ועושה כדבריו.

הוא מצביע על איזו פינה ומצווה עליי להתחיל להוריד בגדים (והיו הרבה כאלה מאיזושהי סיבה, כנראה שחורף וקר בבית).

אני שואלת אם להשאיר שם גם את הפלאפון (מה?!) והוא עונה שכן.

מורידה כמה בגדים (לא את כולם) ואז הולכת אחריו לחדר אחר.

שם אני רואה את האדם שפתח לו את המנעול, מחייך. אני כועסת. מתחילה להגיד לו משהו על כמה שאני כועסת ותוך כדי משפט קולטת שאני לא מבינה אם זה גבר או אישה.

מסתכלת על אזור החלציים (כאילו זה כלב או משהו?!) ובאופן נורא הגיוני הוא בלי מכנסיים או תחתונים ואני רואה שיש לו זין. אבל זה זין דוחה כזה, פיצי, כמו של תינוק.

מחליטה שאכן מדובר בגבר וממשיכה לכעוס במין זכר (כי דיוק לשוני בענייני ג'נדר כל כך חשוב כשעומדים להיאנס) עד שהאנס מן עוצר את הראנט שלי בלי להגיד יותר מדי ומורה לי להמשיך בתהליך האונס (ללכת אחריו, להתפשט, אנערף).

ואז אני מתעוררת.

וחושבת על איך חיכיתי לו, כמעט בסבלנות. ואיך כל הזמן הזה של החלום הוא לא נגע בי ולא פגע בי, רק איים וציווה, ובכל זאת עשיתי את כל מה שאמר, ואפילו ביקשתי בעצמי הבהרות ("גם את הפלאפון?"). ועל הגבר שהסגיר אותי ואיך שהוא היה באיזשהו אופן יותר מוחשי ודוחה ולועג מהאנס, שהיה רק צל.

That's some fucked up shit.

Not even gonna try to untangle that one.

Comfort is safety.

Familiarity is love.

אבל ציר מוח-אצבעות לא משתף איתי פעולה

קורים לי כל מיני דברים בחיים

אבל אתה לא איתי.

לאט לאט אני משתחררת ממגננות

אבל אתה לא יודע.

אני רוצה לשמוע עוד עליך

אבל אתה לא מספר.

רוצה לשמוע את קולך

אבל אתה לא זמין לדבר.

אני תוהה מתי תבין

שאם לא נייצר את הדבר החדש הזה

שהוא

אנחנו

רק בנפרד,

הזמן ימשיך להרחיק ולהרחיק

עד שבסוף

כבר לא ישאר מאיתנו

כלום.

I have an intimacy problem.

It's cliche and generic as fuck, but I do.

I like things to be taken from me because I have trouble giving and being given. Symmetrical exchanges make me uncomfortable.

Even touch can be difficult. How to touch, when, where.

It's hard to stop thinking.

I don't remember how long it's been this way, maybe forever, maybe it got worse these past few years being with an unsuitable sexual partner.

But, honestly (and this is also cliche and generic, I'm aware) - with the right partners, everything is so much easier.

I felt so wrapped in love and acceptance and understanding yesterday, it was almost a spiritual experience.

You are two of the most beautiful people I've ever met, inside and out. And you're helping me slowly overcome my anxieties, which is no small feat. And it's something I'll be forever grateful for.

Thank you.

**bonus points if you recognize the reference of the title (:

זה קורה כבר שנים.

לך יש את כל הסבלנות שבעולם, אתה משחק בקצב שלי, מחכה שאהיה מוכנה אליך.

פעם בכמה זמן מתקרבים קצת. ממש ממש קצת.

ואני נסוגה.

אני לא בטוחה למה תמיד הייתה לך כזו השפעה עליי...

זה די מטורף. לדעתי זה האפקט הפיזי הכי חזק שמישהו אי פעם עורר בי.

ובכל זאת, אני מתחמקת.

אין לי הסבר טוב.

אולי אני מרגישה חשופה במיוחד לידך.

אולי אני מרגישה חשופה, ולא עטופה, וזה מפחיד אותי. מפחיד אותי ליפול ושלא תתפוס.

או שאולי אני מפחדת לאכזב אותך.

אולי... אני מפחדת לשבור את הדמות. את הפנטזיה.

לא יודעת. לא יודעת.

סליחה על ההברזה.

יום אחד זה יקרה, כנראה