פתחת לי את הדלת לתוך חדר חשוך.
אני מכירה את החדר הזה ואני פאקינג שונאת להכנס אליו, אני תמיד בורחת ממנו אחרי 2 דקות בערך אבל הרגשתי שנמאס לי לברוח.
נכנסתי אל החדר, אתה יצאת וסגרת מאחורייך את הדלת.
"בן זונה! שוב אתה משאיר אותי לבד?!" סיננתי לקול הטריקה.
התיישבתי על כסא.
פתאום נכנסתי לחדר והתיישבתי ממולי.
הדמות שלי, עצמי,התיישבה מולי.
הנוכחות הייתה מעיקה ומוזרה, כרגיל.
דמותי התקרבה אליי, התבוננה לי עמוק בעיניים.
לאחר מכן הגישה לי את שני אגרופיה הקפוצים.
ביד אחד כדור אדום ובשניה כחול.
"יש לך זכות בחירה" , אמרתי לעצמי.
"הכדור האדום יתן לך ידע, חופש, חוסר ודאות ואת האמת הכואבת.
הכדור הכחול יתן לך ביטחון, שמחה, יופי ואת השלווה של האשלייה. אם תחליטי לקחת אותו תשקעי בחזרה לשינה מתוקה."
מיהרתי באימפוליסביות לקחת את הכדור הכחול הקבוע שלי ופתאום נזכרתי בכל האנשים הצבועים שמסניפים אותו בשירותים של איזה מועדון מסריח של טכנו בתל אביב.
"אני נועדתי לכדור האדום!" צעקתי לעצמי. השאלה אם יש לי מספיק אומץ לקחת אותו.
עצמי ישבה מולי. הפעם היא לא הפעילה עליי מניפולציות או ניסתה להשפיע על החלטתי.
אמנם ישבתי מול עצמי, אך בהחלטה הזו נשארתי לגמרי לבד.
לקחתי את הכדור האדום ובלעתי אותו.
מצאתי עצמי נופלת לבור ללא תחתית, מקבלת מכות ונפצעת בכל איבר בגוף שלי.
הנפילה הייתה כל כך חדה, כל כך מהירה ולא הבנתי מה קורה סביבי.
אני זוכרת שראיתי את כל החיים שלי חולפים לי מול העיניים.
כל החלומות, הדיעות, הרעיונות, המשפחה, החברים,הזכרונות..הכל מרגיש כל כך אמיתי! אבל לא שלי.
הנפילה הזו הרגישה כמו נצח.
בום!
גופי השתטח על האדמה בבת אחת.
הנפילה הזו הרגה אותי. אך מי שקראתי לה אני, הייתה רק עוד חלק מהמשחק הזה.
משחק שנגמר עכשיו.
אני מתתי. ומתוכי נולדה מישהי חופשיה וכואבת.
לא על עצמי אני כאובה, כי אם על אותן הדמויות שהשארתי מאחור.
המשכתי לצעוד לעבר האור שמחוץ למבנה.
וכשיצאתי , נשפך עליי אור מסנוור שהאיר על כל מה שנקבר.
כשאני מתגעגעת לפעמים אני הולכת לישון.
ובחלום אני פוגשת אנשים אהובים ונזכרת בזכרונות של חיים שנגמרו.
ברחוב אנשים רדומים לבושים בבגדים שקופים.
וכולם אחרי מטרה די ברורה,
לעשות את הכל בשביל הכדור הכחול.