למה לא?

הגעתי עצובה למפגש, ולא בגללו. לפעמים יש ימים כאלה שפשוט צריך לבכות. קיויתי לכמה שיותר כאב כדי שתהיה לי לגיטימציה לפרוק אבל הוא לא הגיע. כשהעזתי לומר שזה חסר לי, הוא התרגז מאוד. בצדק.

העיף אותי מהספה, בעט בי מאחור והשטיח אותי על הרצפה. שנייה של שקט ואז הוא רכן מעליי, משך את שיערי כל כך חזק שעוד שנייה נתלש כולו, הצמיד את פיו לאזני ואמר: "את כאן כדי לרצות אותי. את לא מחליטה מה יקרה כאן ואני אעשה מה שאני רוצה. אם כל מה שבא לי זה שתמצצי לי, זה מה שיהיה. אני עובד כל החיים, עושה כל מה שצריך ומה שרוצים ממני והתפקיד שלך הוא לעשות מה שאני רוצה. את כאן בשבילי."

מה אני שמעתי: "את כל מה שבא לי, חיים, את בשבילי."

בדסמ זה כזה רומנטי, אני מתה. 

בעוד מספר שעות אצא לדייט. רגיל כזה, כמו מהפוסט הקודם. די בטוחה שהפעם לא אספר לברת המזל כמה סוטה אני ונראה איך זה יעבוד. אולי רק ארמוז בקטנה. אלא אם היא תשאל, כי אני לא יכולה לשקר. סביר להניח שאספר לה אבל מאוחר יותר. לא בחצי שעה הראשונה, אולי כזה בשעה הראשונה. בעצם רק אם היא יפה וריחנית. אולי איך שהיא תכנס לאוטו: שלום, אני סקרנית (בלי "מדי", זה רשמי), אני סוטה וצריכה מישהי שתבין את זה- משפט טוב להתחלה, לא? נראה לי שכן. אוף, אני קסם. 

למה אני מספרת לכם? כי אשמח שתהיו כאן כשאשוב להתלונן על כישלון הפגישה. בנוהל. 

בשנים האחרונות אני נמנעת מאלכוהול, לאחר מספר חוויות לא נעימות של איבוד שליטה ובגדול- פדיחות מביכות לגמרי. פדיחות מהסוג שגורם לך לתהות למה בעצם לקום בבוקר ולצאת מהבית כשאפשר למות בשקט אחרי שהטבעת חותם של טמטום בעולם. אתמול לא שתיתי בכלל ועדיין, הצלחתי בכשרון רב להביך את עצמי בלי עזרה של אף אחד/ת בקהל. אין צורך במחיאות כפיים הפעם, אלא אם כן הן מערבות כפות ידיים על הלחיים שלי. 

נראה לי שאני מוכנה להוסיף סוגריים ליד הניק אבל זה קשה כי יש מגבלת אותיות. איך אפשר לקצר את: "כלבלבה חמודה שרק רוצה לעשות טוב אבל בעצם היא שולטת אכזרית על עצמה בסשן מתמיד ומשתמשת בכל הדברים הכי נוראיים בעצמה כדי להביך את עצמה למוות, כך שלא משנה מה, אף אחד/ת לא יוכלו לעשות את זה טוב כמוה וחבל שכך, או שזה אולי בעצם טוב, לא יודעת, אלוהים, שמישהו/י יחליט עליי כבר ויגיד לי מה לעשות"? 

ראה מים במדבר.

"אבן, רוח, מים" אחרי השיטפון, מינוס התחת שלי: 

מיגרנה בראש אבל טוב לי על הלב. 

נכנסת לדירה קטנה וחשוכה, כשאת גופי מכסה מעיל דק וארוך, מלא בפירורי במבה. הוא מחכה על הספה מול הדלת וברגע שעינינו נפגשות, מורה באצבעו להפטר מהמעיל ולזחול לעברו. אני מתפשטת מיד ומתקדמת על הרצפה הדביקה והמטונפת בדרך אליו. על המרצפות מונחות סוכריות גומי מסוגים שונים ואני בוחרת להתמקד בשביל שיוצרות החמוצות עם הסוכר מעל. כפות רגליו המכוסות חמאת בוטנים מברכות אותי לשלום ואני לא מפספסת אף ליקוק. הוא מלטף את ראשי ולאחר דקה בערך אני שמה לב שזהו לא סתם ליטוף. המהמם הזה מצייר צלחת צ'יפס בכף ידו וגורם לי להרגיש זרמים נעימים בכל הגוף. 

אני מרימה את ראשי ורואה את הפרצוף הלבן-אבקת סוכר- היפה שלו מתבונן בי בהנאה ואז לוחש: "כלבלבה, כנסי לחדר הסמוך ולבשי מה שמונח על המיטה". אלוהים, זה קורה. איזו התרגשות!. נכנסת לחדר ורואה שני מגשי פיצה חמה, חצי פטריות, חצי עגבניות ואחת שלמה של אננס. גן עדן. יושבת ומתחילה להניח מעליי את המשולשים המגרים, וכמובן שומרת את העמוס ביותר באננס כדי שיכסה את פניי. "פאק, את מושלמת" הוא אומר, שנייה לפני שמתנפל עליי. 

את ההמשך אשמור בינינו אבל רק אציין שהיו מעורבים בו מקל בייגלה אכזרי, גאג מרשמלו אימתני וטפטופי שוקולד חם. 

בסוף הוא מנשק אותי קלות על צווארי ואומר שאני הבחורה הראשונה שהוא פגש שלמרות שהיא בדיאטה, זה בכלל לא משפיע עליה. הכל קליל. 

יצאתי לדייט. בחורה חמודה מאוד, יפה, רגילה. לא מלכה, לא כלבה, לא אחרת. בחורה. 

"מה את מחפשת?" היא שאלה. שאלה טובה והגיונית אבל יש בעיה. מה שאני מחפשת קשה מאוד למצוא. "מישהי מדויקת עבורי", עניתי. החמודה ביקשה הסבר והיו לה עיניים נחמדות אז סיפרתי. סיפרתי שיש לי שולטת מופלאה ודום אשכנזי חתיך, בנפרד, ואני אוהבת את שניהם. סיפרתי שמצאתי את מה שטוב לי ומה שגורם לי להיות טובה יותר לאחרים. יחד עם זאת, הייתי רוצה גם מישהי נעימה ורגילה, שתאזן את כל הטירוף, שנוכל להשתעמם בנחת מדי פעם, באהבה, וזה יספק את שתינו באותה מידה. שתהיה שם התרגשות אבל שונה לגמרי, רגועה, עמוקה ובטוחה.  

היא חייכה ואני הבנתי. רק בראש שלי זה נשמע הגיוני. 

כדי לנחם את עצמי הלכתי לשירותים, הכנסתי יד לתחתונים, נגעתי בפתק הורוד הקטן עם השם שלו ודמיינתי מה אהובתי מתכננת לחגיגות הכאב הגדולות לציון שבעת החודשים שלנו יחד. 

אלוהים. גם ככה קשה לי, בכלל בלי לחץ של זמן, אז שתי דקות???

נועלת את הדלת, מרימה את שולי השמלה, דוחפת באגרסיביות יד לתוך התחתונים, רטוב או לא רטוב, 2:00 דקות. אין זמן לליטופים, לסיבובים, לנסיונות של מקצבים שונים, 01:40. אין זמן למחשבות, לדמיונות, לזיכרונות של תמונות וקולות, להצצה בהתכתבויות, 01:10. לחץ, פחד, הכל מכווץ, דופק מואץ, רעד, זיעה קרה, 00:40. שקט, מוח מתרוקן, אין תחושה באצבעות או שם למטה, מכריחה את עצמי להתרכז ולא לצוף, 00:14. זה קרוב כל כך, אני מרגישה את זה, הוא יהיה מרוצה? תפסיקי לחשוב סתומה, 00:05. הוא יאהב את זה, זה שלו, בזכותו, הלם, 00:00. 

אפשר לחזור לנשום. כולה 2 דקות, קטן עליי. פעם הבאה דקה. 

הפעם האחרונה ששחיתי הייתה בכיתה ד' ומאז ניסיתי מספר פעמים אך ללא הצלחה. ולא, אין טעם לומר שזה כמו לרכוב על אפניים כי גם את זה אני לא יודעת לעשות. אני יודעת טכנית מה אני אמורה לעשות אבל אז אני נלחצת, לא מצליחה לצוף, לפקוח עיניים או לנשום ורק מפרפרת תוך כדי שתיית ליטרים של מי מלח/כלור עם שתן ילדים. הכי סקסי שלי. 

אם היה עליי לדמות את מצבי בבדסמ ליכולות השחייה הכושלות שלי, הייתי אומרת שאני כבר לא צריכה מצופים. מדי פעם עדיין בולעת מים, רואה מטושטש ובואו נאמר שהתנועות שלי יכולות להיראות אלגנטיות יותר, אבל הן די אמממ... פחות. מה שכן, אני כבר לא לחוצה לצאת מהמים אחרי 5 דקות וכבר פחות מפריע לי שכשרון השחייה הבאמת מופלא שלי נראה לעיני כל. 

המטרה- שחייה צורנית בנבחרת אולימפית, בלי השטות הזאת על האף ועם כובע בסטייל. 

* תודה למעניק ההשראה. 

"מה מצבך כלבה, מ1-10?" 

"עכשיו כשאני שומעת אותך- משהו בין 8 ל-9" 

"אז תגעי בעצמך קצת, שיהיה לך קשה יותר"

"זה כבר קשה מדי... אני לא מאמינה שזה הגיע למכנסיים"

"מה הגיע?" 

"הרטיבות" 

"הרטיבות?" 

"כן, שלי, למטה. זה עבר את התחתונים" 

" הרטיבות של מה, כלבה?" 

"שלי נו... למטה"

"הרטיבות מהכוס שלך, תגידי את זה" 

אם רק היית יודע כמה בוטות המחשבות שלי כרגע! כמה בא לי להעביר לך תמונה מדויקת של מה שאני רואה בראש... איך אני מדמיינת שזאת היד שלך שם בתוך הכוס שלי, שוחה בהנאה, נכנסת ויוצאת, מלטפת, לוחצת וצובטת. כמה חסר לי המגע שלך בדיוק שם, בכוס שכרגע פועם כאילו היה הלב שלי אחרי ריצה ארוכה. כמה אני רוצה לגמור עם היד החזקה והקסומה הזאת ושתרגיש הכל בזמן אמת. את כל זה הייתי רוצה להגיד לך אבל כל מה שיוצא לי בלחש מבויש זה: 

"כן, הרטיבות מהכוס שלי" 

לא מפחדת מהמילים עצמן אלא ממה שתחשוב עליי אם אומר אותן. 

שעתיים באוקיינוס איילון, מותקפת באכזריות על ידי גושי ברד אימתניים, לא רואה כלום. היו 3 קווים בדלק, חשבתי שאני בטוחה ואז שניים נעלמו בין האוניברסיטה לשלום. תחנת הדלק הקרובה על פי מאסטר ווייז- 28 דק כי כלום לא זז. האם הדלק יספיק? האם כדורי הברד שאלוהים משליך עליי בכעס מהשמיים (אולי לא אהב את הסשן של אתמול) ינפצו את השמשות? מה זה הדבר הזה שעליתי עליו בכביש ועשה בום? אם תאונה נגרמת על ידי התקף חרדה, כמה שנים אצטרך לעסוק בזנות?

ולמה??? למה המוכר בקפה ג'ו לא מחבק או מלטף אותי? יש לך מושג מה גשם עושה לתלתלים שגם ככה נפתחים עם הגיל??? למה כולם מסתכלים על האוטו ולא על הכלבה שדפקה אותו בעמוד האדום הבולט שנמצא מול החנות? 

הולכת לשכב לרגלי המתדלק ולקוות לטוב.