למה לא?

אני, סקרנית מדי, מתנצלת בזאת בפני כל השולטות האשכנזיות המדהימות ובעלות הרגליים המסנוורות ביופיין על כך שעשוי היה להשתמע מדבריי שאני מתבדחת על חשבונכן. 

לא הייתה לי כל כוונה להפלות, להעליב או להפחית מערככן ולכן אני מבקשת את סליחתכן.

אשכנזיות זה מדהים. עורכן הצחור מרטיט את לבי ונשמתי. אינני יכולה לעמוד בפני הקסם האשכנזי המתפרץ והכוס הורוד המפתה שאני כל כך אוהבת. 

יאוולי. 

עדכון: לקח זמן, כאב וקצת שירים של עומר אדם ובסוף היא סלחה. תחי המלכה. 

לעולם בדיוק מה שחיפשת. 

כלומר, רוב הזמן אתאים לך לגמרי וכנראה שתהיה מרוצה מאוד. רוב הזמן תרגיש בנוח, שמצאת סוג של "בית" ושאני בראש שלך כמו שאתה בשלי. רוב הזמן תחשוב אנחנו מכוונים בדיוק לאותו מקום, שאין שום פער והכל שקוף מולך. 

יהיו רגעים שלא אבין אותך, שאומר בדיוק את הדבר הלא נכון ושאגרום לך להתרגז בלי כוונה. יהיו רגעים שלא איראה טוב בעיניך או שתרגיש שאני לא מספיקה.

אני כלבה מהסוג האנושי מה שאומר שלא אהיה בדיוק בדיוק מה שחיפשת כי מושלמת, אני לא. מה שניתן לומר בוודאות זה שלשם אני שואפת וזאת עבודה. מדי פעם, כשייגמר לי האויר, אשמח אם תיתן לי לשבת ולנוח לרגע.  

רוצה לומר- כן, גם אני קנאית, חוצפנית, מניפולטיבית ופתטית לפעמים, אבל נכון שאני עושה את זה בחן? 

בזמן האחרון מצאתי את עצמי הרבה יותר "דביקה". אומרת מילים נעימות ומתוקות, מתרפקת, מתחבקת, מתלטפת, מתחככת וכל מה שחמוד בבניין מתפעלת. זה מוזר כי במשך שנים הייתי "קרה" ו"אדישה" על פי חוות הדעת של בני ובנות הזוג שהיו לי. ייתכן שזאת הזיקנה, השעון הביולוגי (שלא ברור לי על מה הוא מכוון אצלי, בחיי) ואולי פשוט חוסר באהבה. מצד שני, "אהבה זוגית ורומנטית כזאת היא בדיוק מה שאני לא רוצה כרגע, בטח שלא מגבר", אמר המוח.

לאחר זמן מה של נתק בין הגוף למוח, לגוף נפל האסימון. הגוף הרגיש שכדי לקבל תשומת לב אוהבת הוא צריך שיפרקו אותו קודם, שיכאב לו ממש, שיהיו סימנים ואולי אפילו נזק קטן, מקום בגוף שלא יחזור לעצמו לגמרי אחרי. תזכורת לאהבה עצמית וחיצונית. הגוף הבין שהאדם המכאיב ירגיש שאחרי כל זה הוא צריך להעניק לו אהבה כי אם לא, אי אפשר יהיה לחבר אותו בחזרה. הרי אין סיבה לחבק וללטף כל כך הרבה אלא אם הכאבת לפני. 

בשיתוף פעולה מופלא, חברו להם המוח והגוף יחדיו ותכננו את המהלך הגאוני הבא (כל הזכויות שמורות): אני אפגין כמויות של אהבה אמיתית. אוציא כל מה שיש לי בפנים, כל מה שאני לא רגילה לומר ולעשות, ככה על השולחן. לא אזהה את עצמי ואאשים את הבדס"מ שחיסל לי לחלוטין את האגו. מדי פעם אבדוק שהצד השני לא ברח בבהלה, אציין שתיאום הציפיות ההתחלתי עומד בעינו ואז אמשיך. תוך כדי שאני כזאת חמודה ומתוקה, ארמוז שמה שאני בעצם רוצה זה כאב וכמה שיותר ממנו. עכשיו, ישנן שתי תוצאות אפשרויות:

1. הצד השני יעניק כאב כי אני כזאת בונבון ומבקשת כל כך יפה. אחרי כל הכאב הזה אקבל את כל האהבה שאני רוצה. מגיע לי. תוצאה מצוינת.

2. הצד השני יתחבר מאוד לכל האהבה הזאת ויבין שמה שנדרש פה זה לא הכאב אלא מה שבא אחרי ואת זה יעניק. תוצאה טובה גם כן, אם כי תוקפה יפוג מהר יותר מהראשונה.

יש רק בעיה אחת קטנה שהם לא חשבו עליה. המוח דורש מהגוף לבחור צד דומיננטי חכם במיוחד, כזה שקולט הכל בזריזות, שרואה מעבר למה שנאמר ונעשה ושמצליח לתפוס אסימונים נופלים מהר יותר ממנו. כך יצא שאת מה שהבנתי עכשיו, הוא הבין הרבה לפניי. את מה שאני רוצה הוא לא בהכרח ייתן, שזה מדהים. את מה שאני צריכה הוא מספק מבלי שאזהה את זה בעצמי (ולפעמים הוא לא מבין עד כמה בכלל). 

ככה זה מרגיש להפסיד ולנצח בו"ז, להרגיש נורא ונפלא ולרצות להיות שלו לגמרי גם כשבפועל אנחנו לא שייכים אחד לשניה. 

הרגע הזה שהאשכנזי גומר לך בפה, את קמה, מרימה את הראש ורואה את זה: 

לכבודם. 

מצד אחד, אני תחת צו איסור אוננות לזמן בלתי ידוע.

מצד שני, קצת גמרתי מפתיחת השושנה המדהימה של העפרונים החתיכים היום במפגן. 

האם לספר לאשכנזי? 

נ.ב- אם יש כאן טייסי מסוקים (עדיפות לקרב אבל לא תנאי סף) שהם גם נשלטים, בואו ונגשים חלומות. 

אתמול, מסיבת גג מטורפת של לסביות. 

אני, הלסבית היחידה שרוקדת עם הומו מהמם תוך כדי שיחה קלילה על זה שזין חם בערב קריר זה להיט. 

לא קיים. 

הדבר הראשון שאמרתי לה כשקבענו "סשן ניסיון" (דרך מדהימה להפחתת חרדה בקרב נשלטת חדשה) הוא שאני לא מוכנה שאף אחד יראה אותי בוכה. שתעשה מה שהיא רואה לנכון אבל אם היא רואה שזה כבר יותר מדי שתפסיק לפני הדמעות. היא הסכימה וחייכה. 

אחרי שעתיים של דיבורים וליטופים מקדימים, התחלנו. ההתחלה הייתה עדינה מאוד וכשראתה שאני בעניין הגבירה את העוצמה והחלה להכאיב. הסטירה הראשונה נחתה בהפתעה גמורה. את נותנת לי סטירה מול אנשים? לי? מי את בכלל? כנראה ששידרתי את החוצפה החוצה גם ללא מילים וכך נחת לו מטר של סטירות מעליבות וכבר הפסקתי לספור. כולם ראו וחייכו. זה הדליק אותם ואני נעלבתי. החזקתי כמה שרק יכולתי אבל זה קרה והכל התפרץ. קברתי את הפנים בתוך החזה המושלם שלה דקות ארוכות ולחשתי שאני רוצה הביתה. החזה שיחק אותה לא שומע ולא הגיב. 

כשהעזתי להרים את פניי, ראיתי את החיוך הכי גדול שראיתי בשנים האחרונות ומתוך החיוך הזה יצאה לשון מתוקה שליקקה ברכות את דמעות עין ימין ואחריהן את דמעות עין שמאל. שמחתי שהחזה לא הגיב. 

מאותו היום, האגו ואני לא מתקשרים במצב כלבה. הבעיה היא שמאז, בזמנים שונים, הוא מבקש להשלים פערים ולפצות על הזמן האבוד... 

הוא: את יודעת, מאז שאנחנו מעורבים... אין לי מוזה לכתוב בבלוג. זאת מחמאה. 

אני: זה היה כמעט רומנטי עכשיו. כולי התרגשות! 

הוא: כבר מוצצים לי, אז למה להשקיע? 

ללא ספק בחרתי נכון ❤

אחר צהריים בטבע, שמש נעימה ובירה קרה. 

יושבת על הברכיים מול האדם המדהים הזה ומחייכת. טוב לו, וטוב לי שטוב לו. הוא הראשון שלא ביקש לפתוח לי את הלב וכנראה שבדיוק בגלל זה הוא נפתח אליו. אין אגו ואין בושה. יש רק אותו, מלטף וגאה בכלבלבה שלו שלאט לאט לומדת מה הוא אוהב. 

תיארתי לעצמי שמי שכותב כל כך מקסים יהיה בהכרח פחות טוב בדיבורים פנים מול פנים וטעיתי. בגדול. כמה משפטים שאמר היום גרמו לי לרצות לחבק אותו כל כך חזק אבל היססתי רגע לפני שביקשתי. לא רציתי שיחשוב שזה מוריד מעצם היותו השולט הקשוח שהוא, להפך. אין סיכוי שאצליח להתמסר למי שמופיע בפניי בשלל מסיכות. אני צריכה אותך נקי מהשטויות האלה. כמו שאתה. 

המפגש שלנו היום ארך קצת יותר זמן ולמרות שתמיד ארצה עוד זמן איתו, זה היה מדויק. יש גבול לטוב שאני יכולה להכיל. כמה סמלי זה היה כשהרכב קפץ והיטלטל והכל התערבב לי בבטן. אמרתי לו שהוא עושה לי חשק לרכבת הרים אבל לא אמרתי לו שהוא בעצמו רכבת הרים בתוך הראש והגוף שלי. 

למוזיקה יש את היכולת ללוות תחושות ורגעים משמעותיים בחיי. לפעמים, כל מילה, ריח, טעם או מראה מזכירים לי שירים שונים ובמשך ימים שלמים כל מה שעובר לי בראש כולל גם מנגינה. 

כאשר לא נראה שום סשן באופק והעצב מתגבר, אני בוכה יחד עם עדן בן זקן שאין לי "אף אחד" (ומשנה את פנטזיית השיט לטיול בטבע כי מחלת ים היא לא כזאת חושנית). ברגע שנקבע סשן, לא משנה מתי, מגיח עומר אדם ויחד אנחנו מתחברים לשורשים היווניים שלנו ב"הופה". שעה לפני סשן, הדריכות והציפייה משתלטות וכדי לזכור מה באמת חשוב, אני נושאת "תפילה" עם עפרה חזה ז"ל כי אם יש אלוהים והוא עדיין מחבב אותי, זה לא יכול להזיק. 

הסטירה הראשונה מכניסה את הקצב עם "Boom Boom Boom Boom" של ה-Vengaboys מינוס הבקשה לבלות את הלילות ביחד מעתה ועד עולם כי בגדול, יש לי חיים. אלמנטים רנדומליים של כאב תוך כדי נישוקים וליטופים נעימים לי כל כך, עד כדי כך שאני שוכחת קצת מהעברית והראש מתחיל לשיר בספרדית את "Chantaje" של מאלומה ושאקירה למרות שאין לי מושג מה הם אומרים. מבחינתי, שישירו על שיטות מחקר מתקדמות כל עוד הם נראים כמו שהם נראים. ברגע שמגיעים למציצה, הכל משתתק לכמה שניות, עד שהוא נכנס לפה ומתחילה חובת ההוכחה על "How deep is your (my) love" של קלווין האריס. "יום אחד זה יקרה", ריטה מבטיחה לי, וזה יבוא כמו שהטבע רגיל. 

במידה ומדובר בסשן שהכאב הוא חלק מרכזי בו, כל הגוף מתגייס כדי לצלוח את המשימה ואילו הראש עסוק בלשיר עם מריה קארי את "Hero" כי אם המילים לא מעודדות מספיק, הניסיון להגיע בכוח המחשבה לטונים הגבוהים שלה דוחה במעט את רגע השבירה. יש רגעים ממש ממש קטנים של הלקאה עצמית, בנוסף לחיצונית האמיתית, בהם כל מה שאני יכולה לשיר זה "למה לי" של שרית חדד. אם עמדתי במשימה/אתגר/כאב/השפלה רציניים, דנה אינטרנשיונל ואני פורצות במופע גאווה צבעוני עם "אני ניצחתי", כל אחת וסיבותיה האישיות.

כשמגיע הסוף והכל נהיה רגוע ונעים יותר, ההתרגשות דועכת ובמקומה ניתן ממש לשמוע את "The Sound of silence" בגרסה השורטת של Disturbed. לא, זה לא אומר שרע לי, ככה פשוט נשמעת הירידה שלי בחזרה לקרקע. בסופו של דבר, כל הדברים הנפלאים יותר או פחות שקיבלתי עד כה מהעולם הזה הם "Beautiful trauma", כמו שטוענת Pink, ואני לא בטוחה אם ראיתם אותה אבל עם היופי הזה לא מתווכחים. 

וזה, חברים וחברות, מה שאפשר לעשות בשעה וחצי במקום ללמוד. בבקשה.