למה לא?

ממש עכשיו. ככה סתם. נמנמתי ופתאום נחנקתי. לא הצלחתי לנשום כמה שניות ונלחצתי מאוד. 

אחרי שנרגעתי חשבתי על כמה שזה מבהיל להיחנק לבד וכמה זה נעים להיחנק לידו, מהיד הגדולה והחמה שלו על הצוואר שלי. 

מוכנה אפילו לשמוע את האשכנזי היפה הזה בקטע ראפ פריסטייל, רק שיחנוק אותי תוך כדי. 

אהבה זה דווקא נחמד, למי שמאמין בה. זה אפילו נראה חמוד שאנשים מוכנים לעשות כל כך הרבה עבור אהוב/ת לבם. הם נראים מאושרים, מתרגשים כל הזמן ומתכננים תכניות לעתיד ורוד מלא נצנצים ושירים מביכים.  

זה לא בשבילי.  

אי אפשר לבחור באדם אחד כל החיים, אי אפשר להסתכל עליו או עליה באותה התרגשות למשך זמן, אי אפשר לסמוך עליהם עם הלב שלך. הוא כבד מדי ומתישהו ייפול להם מהידיים. אולי הנזק יהיה בלתי הפיך. סיכון מיותר. 

מה כן בשבילי? 

להיות רגעית, זמנית, מתוך בחירה. להופיע בחיים של אנשים, כמה שיותר מהם, לתת ולקבל מהם כל מה שאפשר ואז ללכת כשמתחיל להיגמר. להיות הדבר המרגש הזה שמכניס להם עוד קצת  עניין לחיים ולהרגיש טוב עם זה שיש להם אהבות נוספות, רגילות, אולי גדולות יותר. ממני אין ציפיות. 

רוב הזמן זה נפלא ורק לפעמים, ממש לפעמים, יש קול קטן שלוחש- די לשחק אותה. את מתה לאהבה. 

מה שמפתיע זה שהקול הזה מגיע רק פעם בחודש, ממש במקרה כמה ימים לפני שהגוף שלי מזכיר לי שאני רק בת אדם ולא גיבורת על. סעמק. תנו לי שוקולד, זאת אהבת אמת. 

קטע. 

מתחילות סשן בבית, שתי שולטות מושלמות, אוירה רומנטית, יללות ובכי (שלי), כיף גדול. בצד יושבת חברה נוספת שלא מרגישה טוב. מפה לשם, מפסיקות הכל ונוסעות למיון. 

יושבת וממתינה בכניסה כמו כלבה טובה ובינתיים חולפים על פניי יוצאי דאנג'ן מהמסיבה היום. אחד עם אצבע שבורה, אחד פתח את הראש ואחת נחבלה ברגל (תהיו בריאים אמן). נראה שהייתה אחלה מסיבה. שוקלת לשאול מישהי/ו מהם אם בא להם אפטר פארטי בקבלה כדי להעביר את הזמן. 

בעיקרון, כשאני חושבת על עצמי, אני אחד הדברים הכי פחות סקסיים שיש. יכול להיות שאני נראית ככה לפעמים כשאני מתלבשת במיוחד לאיזו מסיבה אבל תאמינו לי- אני לא. זה לא משהו בנראות אלא בהתנהגות. אם יש דרך להרוס רגע כזה מלא בתשוקה אפשר בקלות לסמוך עליי שאשלוף בדיחה חסרת טקט בלי כוונה, אפול בצורה מאוד מביכה או אפגע בטעות בצד השני רק כי ניסיתי לעשות תנועה מצחיקה. אני מצטלמת נורא, אוצר המילים המעורר מינית שלי כולל בערך שני משפטים שעובדים ועליהם אני חוזרת ואני אפילו נוחרת לרוב כשאני צוחקת. 

לעתים רחוקות מגיע אדם (מגדר לא רלוונטי) שכשהוא רק מדבר אליי, משהו שם זז. לפעמים אני בקושי מזהה את עצמי. אחרי כמה דקות של שיחה אני פתאום שמה לב שכל החלק התחתון של הגוף, מהאגן מטה, מבצע באופן לא מודע מן ריקוד כזה איטי ונעים. גלים, סיבובים, נענועים עדינים כאלה שבקושי שמים לב אליהם. הלחות שבין הרגליים עוזרת כמובן וכך התנועות חלקות יותר, זורמות יותר. כאילו אין קשר בין החלק העליון של הגוף לתחתון. אני חושדת שהחלק העליון של הגוף שכח שבבסיס, אני באתי ממחול. שנים של ריקודים בלהקות וחוגים, כולל גמישות יתר במפרקים שרק מגדילה את טווח התנועה ומוסיפה אלמנטים יצירתיים של פריקות כתפיים ומרפקים. לעומתו, החלק התחתון של הגוף, עליו שולט התחת, זוכר גם זוכר. סביר להניח ששם נמצא המוח שלי וזה מסביר את הגודל.  

קובעים להפגש ברבע לשבע אצל סבתא וסבא. חצי מגיעים בזמן וחצי אחרי שעה. עוזרת להעמיס את הדברים ומגלה ששמתי את הצידנית מעל התיק עם הביצים- ביי ביי ביצים. עושה טיול לכלבה לפני כדי שלא תשתין עליי (אני לא במוד) והיא אכן עושה אבל משאירה גם לי כמה טיפות מהצהוב הצהוב הזה בהמשך. יושבת באוטו, מקדימה ההורים, מעליי כלבה, מצדדיי 2 ילדים ומסביבנו כל עם ישראל. שרופה על פומביות. הכלבה מייללת בטירוף, הילדים משחקים בטלפון בווליום לא הגיוני. מבקשת להנמיך, "אבל אני לא אדע כמה נקודות יש לי", תסתכלי מתוקה שלי- זה כתוב, "אני לא יודעת לקרוא", את בכיתה ג'!. הכלבה משתוללת בנקודה אחת ספציפית, רגל ימין, קעקוע חדש בשלב הגירוד, ל"ג בעומר על הרגל. ההורים של הילדים שלחו אותם עם אקטימל (הם כבר לא הדודים שלי מבחינתי), הילד מנסה לפתוח וחצי נשאר על המושב. מנסה להרדם, מרגישה ראש על הכתף, הילדה רוצה לנוח, בכיף מתוקה, "אמא אמרה שנראה לה שיש לי כינים", באמת מזמן לא נדבקתי, הגיע הזמן. נוסעים בשיירה, מאבדים אחד את השני כל רגע, טלפונים בדיבורית, צעקות של זקנים שלא שומעים טוב, ויכוח בין ההורים- משה פרץ או טריפונס? נתפשר על דני רובס. אלוהים, האכזריות.

סשן פסח 2018, אין מילת ביטחון, אפשר לגמור בבקשה? 

"הכל בסדר" הוא אומר בקול סמכותי אבל מרגיע.
"הכל בסדר", אז אני נפגשת עכשיו עם אדם בידיעה שאני הולכת לתת לו את עצמי הרבה לפני שאקבל משהו ממנו.
"הכל בסדר", אז האדם הזה שמולי יכול ברגע אחד לגרום לי להרגיש כמו בובה על חוט שזזה על פי בקשתו ואני אשתף פעולה.
"הכל בסדר", אז הוא יושב שם, לא מוריד ממני את העיניים ואני מרגישה שהוא רואה בדיוק מה אני חושבת.
"הכל בסדר", אז הוא מלטף לי את הראש, הכל מסתחרר ואני נלחמת בדמעה קטנה של אושר.

"הכל בסדר?" שואל לפתע השוטר שעוצר ליד האוטו.
"הכל בסדר" אני עונה בחיוך מרחף ומתוק. תודה שאתה דואג אבל אין לך מושג כמה שהכל בסדר. בבקשה תלך כבר כדי שימשיך להיות כל כך בסדר.

יש חדר אחד בלב שמאחסן בתוכו את כל האהבות הגדולות שלי. הדלת נעולה היטב כדי שהן לא יצוצו להן ויפריעו לי בהפתעה בזמנים לא מתאימים. ברגע שהדלת ננעלת אחרי עוד אחת נכזבת, כל הרגש נשאר איתה שם ולי נשארות רק חוויות מנותקות שאפשר להיזכר בהן מבלי להישבר. הראשונה שבזכותה הוקם החדר הייתה האהבה הראשונה האמתית, האישה שחשבתי שאתה אהיה לנצח וטעיתי. עכשיו היא מבלה שם בחדר עם אהבות קטנות נוספות, חברויות מלאות אהבה שנותק עמן הקשר, חוויות מכאיבות של אנשים שאהבתי וביקשו לפגוע, אנשים שאהבו אותי ונפגעו ממני  ואנשים יקרים לי שמתו. מההיכרות שלי עם כל אלה, יש מצב שאפילו נחמד להם שם ביחד ובטוח שיש להם על מה לדבר.

הבעיה היא שלפני כמה זמן, אבד לי המפתח לחדר. ניסיתי להיכנס, להיזכר קצת ולהרגיש שוב אבל זה לא עבד. הכל יכול להיכנס לשם, חוץ ממני. מאז שזה קרה, גיליתי שכבר אין לי שליטה על מה שנכנס לשם ופתאום גם רגעים גדולים של אושר והתרגשות נעלמים לתוך החדר. רגשות מגיעים, חולפים על פניי ונשאבים ישר לתוכו (חוץ מהפחד שנשאר לארח לי חברה כי הוא מתוק). 

חדר מספר 5. אם מישהי/ו ראו את המפתח, אשמח לקבל אותו בחזרה. 

מובן מאליו שכאן, הכלוב בו מסתתרים די הרבה אנשים (או מעט אנשים והמון פרופילים), יהיו פרטי מידע בסיווג גבוה שינתנו רק לאחר בדיקה מעמיקה של הצד השני. ברור גם שבהתחלה יהיו כל מיני דברים שלא יסתדרו בראש וזה מכיוון שמדובר בחצאי אמיתות או שקרים קטנים ולבנים (סטייל- לומר שאני גרה במרכז כשאני בעצם מאזור הנגב).
זה הגיוני בעיניי וממש לא מכעיס.
אחרי זמן מסוים של היכרות ובניית אמון, הכל מתגלה ואפשר גם לצחוק על זה.

השאלה היא- מה קורה אם גלאי השקר שלנו לא תקין?
האם תוכלו לזהות מה אמת ומה שקר?
אולי הכל שקר? אולי הכל אמת?
אולי אני צריכה להפסיק לראות סרטי מתח על סוכנים חשאיים בשירות המדינה וסדרות על תעלומות מסתוריות עם רמזים מסובכים שתמיד מצביעים על מישהו אחד וזה תמיד יהיה זה שלידו?

למישהי/ו כאן יש קשרים במשרד הבטחון/מוסד/שב"כ? הגיבו כאן אם כן. דיסקרטיות מובטחת.

שוקולד הוא טעם החיים. כל שוקולד (אבל הכי- מריר עם מרציפן), בכמויות. בא לי לשחות בים של שוקולד כשאני לבושה בגד ים משוקולד ומחזיקה ביד מילקשייק שוקולד בננה. לקום בבוקר ולפתוח את התיאבון עם עוגת שוקולד ועוגיות שוקולד כדי שיהיה לי חשק לשוקולד כללל היום. לצאת מהבית, להסתכל לשמיים שמדי פעם נופלים מהם שוקולדים מיוחדים וטעימים ולנשנש כל הדרך אל היעד. ללכת לישון, לחלום על שוקולד ואז לקום מוקפת בכל השוקולד שחלמתי עליו😍.

שבוע ויומיים מאז משימת איסור אכילת השוקולד אנד סטיל קאונטינג. שאלוהיי השוקולד יעזרו לי, אמן.

בכישרון מיוחד בעיניי, מצליח Boyce Avenue לבצע קאברים שעולים על הביצוע המקורי. מרגשים יותר, נעימים יותר ומעניינים יותר (אם הייתי יודעת לשים גם קישור- היה כאן) כמעט תמיד.
כך גם אני כנשלטת מנסה לבצע קאברים ללהיטים מוצלחים כמו "צלמי את חור התחת פעור", "תתחנני לגמור", "מגיע לך עונש" והלהיט האלמותי "את נשלטת אמיתית?" עם טוויסט משלי. משתדלת להכניס ניואנסים קטנים כדי שיכירו אותי, שאהיה מפורסמת ויהיה ביקוש לאלבום המלא שייקרא "יש דבר כזה סקרנית מדי!" או "מעשה בחמישה בלונים והתקף חרדה אחד" (לא החלטתי מה יתפוס יותר בשוק).

בינתיים, לשמחתי, אנשים מבקשים ממני הרבה חתימות על איברים אינטימיים. שלי. נראה לי שאני בדרך הנכונה.