זוטות

זה שבוע מורכב, לא קשה, מורכב, ממליון חלקים קטנים שבונים את הרצף. וזה רצף טוב, אני מודה עליו. הוא ממלא, והוא כזה שמאפשר לתת, ולקבל. כזה שמאפשר לי לפעול במלואי. להיות נוכחת, ויש בזה תחושה של גילוי כל פעם מחדש. כזה שכל רגע בו אני מרגישה, כל רגע אני חווה, ולא נותנת לאף אחד מהרגעים לחלוף חסר משמעות.

ואז זה תופס אותי, מציף. וזה ברגעים הקטנים, כמו בגדולים. בלחלוק  את הדבר שהכי מדהים שקרה לי היום ואת ההכי פחות. בלהרגיש את היד שמשחקת לי בשערות, פורמת קשר. בלהקשיב כל כולי. בלהרגיש פרפרים בכל רגע, כי בלעדיהם אני פשוט לא יודעת. בלצרוך את התמכרות הכי גדולה שלי. 

חרא על העולם, חשבתי שאני יותר חסינה.יותר פשוט להעלות תמונת תחת.

זה שהוא ללא סימנים זאת בושה, אבל זה שהוא נשאר לבן גם אחרי ים, זאת כבר בושה וחרפה. 

תדייקי,  זה לא כעס, בטוח לא מרמור, זה גם לא פגיעה מהתוצאה. זה בייחוד,  באסה על עצמי, ואני אפילו לא יודעת מה אני הכי צריכה  כרגע בשביל להוציא את כל החרא שאני מרגישה החוצה. 

ס'עמק,  כמה שאני מפגרת.. 

מה בעצם אתה רוצה מחיים? רוצה בחיים? שזו אולי שהיא בדרגה מעט יותר נמוכה של 'מה אתה צריך?' שזה, אולי דרגה פחות מ'מה אתה חייב?' ולא, תשובה של 76 מליון, זאת לא התשובה הנכונה, גם אם זה מגיע כזוכה יחיד, ולמרות שזה בהחלט יכול להיות נחמד. גם תשובה של 'להיות מאושר' זאת לא תשובה טובה. כלומר היא מצויינת, אבל היא  חסרת תוכן אמיתי. זאת תשובה אימפוטנתית, וחלילה מלהזכיר כאן אימפוטנציה,  בייחוד כאן, למה לקלל?

השאלה הזו עלתה בי כתגובה למשהו שנאמר לי, בכלל בקונטקסט אחר, בזה שבו אני מרגישה הכי בטוח, מרגישה בו בשליטה.  ופתחה אצלי שיח,  פנימי, שמשאיר אותי קצת ללא מילים ברורות. החיפוש הדפוק הזה אחרי ה'עוד,' ו'האין' וה'יותר' הוא חיפוש חסר טעם, חיפוש מפגר ועקר, כזה שלא באמת מוביל, בעצם הוא כן, מוביל, לכלום. זה חיפוש שמרוקן, קצת כמו פחמימה ריקה, מענה רגעי, מיותר,  מלווה בהלקאה עצמית, מעיין, מענה מזוייף. וברור לי שהתשובה שאני מחפשת,  צריכה להיות משולבת, אופרטיבית ומלווה במליון פרפרים בבטן.

ואם הם אינם, כניראה שזו גם תשובה.

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה."

אך אני אוהבת את הספר הזה, אני אפילו לא יכולה לספור כמה פעמים קראתי אותו. חוץ מזה שאני קצת משוכנעת שבטוח כבר השתמשתי בפתיחה המופלאה הזאת. או לפחות היא  שהתה לי בראש כל כך הרבה פעמים,  בשנתיים האחרונות. כשאני מסיימת להזיע, ולמרות היעילות שבה, זאת לחלוטין לא היתה הדרך המועדפת  להערב.  אני מחליטה שזה לא מספיק ונכנסת למספר דקות להזיע בסאונה.  אוחחח אך אני אוהבת להזיע שם, זה לא רק הגוף שמטפטף, זה גם הכוס  וגם המחשבות. ואז ארועי הלילה הקודם מתערבבים לי עם ארועי היום שהסתיים, עם אכזבת הערב הנוכחית ועם, טולסטוי.

אחר כך ,כשאני מצליחה למצוא את האוטו, אני נזכרת, אך יום אחד, בתקופה אחרת,  חזרתי הביתה מצאתי את 'אנה קרנינה' לעוס בפה של הכלבה.  המפגרת התחילה ישר מהכרך השני, חמודה, השאירה לי את הפתיחה.  וזה  אחרי שהיא סיימה לאכול את 'השטן ממוסקבה'  ואת 'רומן רוסי'. בהתחלה עוד ניסיתי להסביר לה שמאיר שליו ובולגקוב זה לא אותו ז'אנר. למרות שקוראים לספר 'רומן רוסי'.

אבל מה יש   לתתווכח, כשלכל  הדפים יש אותו הטעם, שזה קצת כמו כל המשפחות,  האומללות. 

כשאנחנו מדברות בפעם האחרונה, אני כבר תוך כדי יודעת שזו תהיה באמת גם הפעם האחרונה,  להרבה זמן. מה שיוצר אצלי תחושות מעורבות, כמו מיקס שנע בין שלמות לחוסר, בין היכולת לשאת לבין שקיעה. משהו שמתכתב עם הדואליות הזו, שחוזרת אצלי כמו נרטיב קבוע. אני מספרת על אכזבה ועל התגובה שיוצאת ממני, ותוך כדי אני מזהה עד כמה זה קמאי אצלי, כל כך ראשוני, כל כך לא מתוחכם וכל כך כל כך ילדותי, כל כך, שלי, אני. ואני יודעת שבארסנל שלי אין מנעד, תמיד זה יהיה הכל או כלום. תמיד זה יהיה  בקצוות. הכי שלך, או לא. 

זה קצת מעיף אותי,

אך זה יכול להיות שלפעמים חוסר הבנה של רגע אחד, בחירה שרירותית ככל שתהיה יכולה להיות כזו שמשפיעה על הוויה שלמה.

הרי יכולתי לבחור במיליון ניואנסים אחרים שהיו יכולים להוביל למיליון סופים אחרים.

וזה קצת כמו הנקודה הזו, נגיד בחלום, שלוחצים על הגז במקום על הברקס והאוטו ממשיך, וכבר מבינים  שאין דרך לחזור, שזהו.

מין נקודה דטרמיניסטית, חד פעמית. וזה ברור לי לגמרי ולמרות שכרגע אני לא מבינה, ולמרות שאני אפילו לא מחפשת את ההסבר וההבנה,  שזה כנראה הרגע הכי נכון לי בחיים והוא כזה, למרות שכרגע הוא מרגיש בעיקר  סתמי ומאכזב וכל כך, כל כך מפוספס.

טרי :)

לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא

לא לא לא לא לא לא לא לא לא! לא לא לא לא לא לא 

לא לא, לא!!! ,לא,  ממש לא, לא לא לא לא לא לא לא 

לא, לא, לא, לא, לא, לא,לא , לא, לא, no, לא, לא 

לא, כן?...לא! , לא לא לא לא לא לא לא לא, לא לא לא 

לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא, לא לא 

לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא  

לא..

די!

היא אומרת לי שהפרקטיקה המקצועית שלי, היא חלק מהמהות, מהמטרה הגדולה. ששם נעוצה הנתינה, הצורך, האינטימיות. ששם אני יכולה להביא את עצמי במלואי. אני מקשיבה. וזה לא שמה שהיא אומרת זר לי, וזה לא שזה לא מחמיא לי, זה כן. וזה לא שאני לא אוהבת את מה שאני עושה, למרות שבמשך הרבה זמן ניסיתי להתכחש לזה. אבל לפעמים הדפוזיה הזאת שבין המקצועי לאישי, היא קשה לי, היא לא מאפשרת להתחמק מהאמת, היא מפלרטטת עם ההבנה,  דורשת ליישיר מבט.

ואני, אני בכלל רוצה להשפיל אותו, להסתכל למטה, במבוכה, להפסיק לחבר כל היום נקודות. להיות קטנה. 

ניראה לי שנמאס לי להבין.