זוטות

'נעלמו לי המילים', אני אומרת לו. ספק לו, ספק לעצמי. 'אז  תמצאי אותן'  הוא זורק. 'לא  זה לא מדוייק, הן לא נעלמו, פשוט אין לי כוח לנסח אותן'. הוא מסתכל עלי במבט שכבר יודע שזה לא יעצר כאן. 'לא, זה גם לא מדוייק, זה לא כוח שאין לי, זה אומץ..'

אז תמשיכי לשתוק. 

תספר לי משהו חדש? כזה שעוד לא שמעתי? כזה שיעניין אותי ישאיר אותי פעורת פה, נפעמת? מופתעת? כזה שיעורר בי את הסקרנות להקשיב, להניח את הראש. כזה שיעורר בי את הרצון לשחרר את השדים. כזה שיקסים אותי?

כזה שאשמע דרכו את דפיקות הלב שהולכות ומתגברות,

את משק הכנפיים,

של הפרפרים. 

כתבתי לפני 3 שנים, יום אחרי היום המפגר הזה שנקרא יום האישה....פאק, הזמן רץ כשנהנים..ואוולה..same shit.

התאפקתי...יום שלם התאפקתי..

לא, לא קיבלתי פרחים, גם לא שוקולד, לא בובת דובי מפגרת עם לבבות ורודים או שרשרת עם חריטה של 'לנצח'..

ומצד שני גם לא קיבלתי העלאה במשכורת כך שהשכר שלי לא הושווה לשכר של הקולגה עם הטוסטסטרון, ולא, שוב לא התייחסו לניתוח העומק שבדברי ברצינות הראויה רק כי גוון הקול שנשמע היה קול נשי, מעט ילדותי..

והיום הזה...היום הזה, הנציח שוב את הטמטום של הסתכלות מגדרית ואת חוסר ההבנה הבסיסית שכל עוד נזדקק ליום כזה, נעלה אותו על נס ו'נחגוג' את הנשיות רק בשל הנשיות.. נחזק את אי השויון כך שנוכל לזעוק עד כמה היום הזה נחוץ כמו מעגל קסמים קפקאי.

שיט מכל הלרלרת הזאת נמרח לי הלק..

אני מספרת לה משהו ממש פעם, כזה שאפילו לא זכרתי אותו, עד שהוא הוטח בפני שבוע קודם. והיא כתגובה מברכת אותי, (אני מתפלאה, רואים את זה על הפנים שלי), "על המהפך", היא מוסיפה.

אני לא מתה על ההערה שלה, אבל יכולה להבין אותה, ככה, בחצי כוח, קצת כמו ניסן מיקרה בהילוך שלישי בעליות של פרויד, לא, לא זה ממש לא האוטו שמתאים לחיפה, אני חושבת...אוף האסוציאטיביות מכה בי שוב. תתמקדי, שי..אני אומרת לעצמי'.

'תנסי לראות את התנועה של הדברים, את ההתרחקות וההתקרבות', היא מציעה. ואני מבינה את זה וזה מבאס אותי ומעלה בי דמעות ובראש, בראש כל מה שאני שומעת זה את גלעד כהנה שר. 

"שייי" , הוא אומר בקול מנומנם, מעיר אותי. אני קופצת בבהלה.. "וואיי איזה חלום היה לי, רגע רגע שנייה אני מנסה להיזכר...פוטין היה שם, והוא הזריק חומצה היאלורונית , אבל לא לקמטים, לתחת.. ואפילו לא לשלו, לשלי.. וזה עשה את התחת שלי למאורך במקום לעגול וממש התבאסתי מזה, וזה גם כאב , אבל לא מהכאב התבאסתי, כי מי רוצה תחת מאורך, אני לא רוצה תחת מאורך. ומה עכשיו,  כל השעות של הפילאטיס ירדו לטמיון". הוא מסתכל עלי במבט חצי מזוגג , חצי משועשע, כזה שאומר "מה יהיה?" ובפועל הוא אומר "אל תדאגי התחת שלך עגול". "אוווו,  אני חייבת הביתה, כבר שלוש וחצי", אני קמה במהירות, "אוף איזה צרבת יש לי.. זה הראמן ,עם הוודקות והשפיך". "חייבת הביתה" ,אני זורקת עלי טרנינג לא שלי עם נעלי עקב שלי, מחזיקה ביד גרבי רשת וחצאית. "הכל בסדר, תרגיעי..". "לא, לא , אני חייבת הביתה,  אני תכף צריכה כבר לקום ויש לי את היפנית הזאת על הבוקר, נו אך קוראים לה נו, זאת עם הנקודות".

בדרך אני מנסה להבין את המשמעות של החלום המפגר הזה וכל מה שאני מצליחה לומר לעצמי זה... "באק צ'וי". 

אנחנו קובעות לדרינק, לא קורה לי הרבה שאני עושה אובר בוקינג, אבל סוף סוף יוצא איתה ככה שאני מבטלת הכל ונשארת רק מולה, כי כמו שהגוזל אמר לי 'דם זה לא מים' והיא לגמרי אחות.

ואיתה אני יכולה להיות הכי אני, הכי אני של ליל סדר של פעם, של חופשות קיץ עם ג'ינס טופר וים, עם רוד סטיוארדט ופוסטרים של פול יאנג , שיזוף ושנדי, והכי אני של נישואים, משברים, גירושים.

הכי אני של צ'יסרים  וודקה וג'וינטים ושל קשר שמותר לומר בו הכל כי לאחות אפשר לומר הכל, בייחוד ששלך נמצאת בכלל בקוסטה ריקה? והכל מתקבל באהבה ואין כלווום שהיא תגיד ואני לא אקבל ואין כלום שאני אגיד עם לחשוב קודם. ואני באמת באמת אוהבת אותה ואני מקשיבה ומבטיחה וכל כך כל כך מקווה לקיים, וכל כך מקווה שאצליח להגיע הביתה בחתיכה אחת כי כל הצ'יסרים עושים לי דווקא ועוד דווקא עכשיו וכל הדווקאים האלה פחות הולכים טוב עם אוטו ידני. 

וזה כך כך קשוח שאפילו אין לי מושג אך לסיים את המחשבה שיש לי...

אני לא באמת קטנה, לא, לא רק בגיל,  גם לא מנטלית. וזה כניראה לא רק הניסיון, אלא גם קצת הגנים. 

הבעיה שבשביל זה אתה צריך להיות ממש, אבל ממש גדול.

ויפה ומצחיק ולא צעיר מידי או מבוגר מידי, ועם חוש הומור, וכפות ידים גדולות, ונחמד ושולט אבל גם חבר וגם מאהב ואמיתי וכנה ופנוי ו...

והנה מגיע הדרופ

'את אדם חסר עמוד שדרה, חלש ועם חרמנות יותר'..אני מסננת לעצמי בזמן שאני מגיעה לפנות בוקר הביתה וזוחלת מבעד לענני האלכוהול ושבילי הרוק והשפיך שהספיקו להתייבש לי על הפנים לכיוון המיטה.

'פשוט תודי בזה, ברגע שתגידי את זה לעצמך וגם תרגישי, תקחי בעלות, את פשוט תרגישי יותר טוב עם עצמך'. אני מנסה להשתיק את הקול הזה שבראש שלי, את המחשבה הזו שמכרסמת בזמן שאני מתפשטת, זורקת את הבגדים על הרצפה ונכנסת למיטה ערומה.

'תני לזה לשקוע, לחדור לגוף, לתודעה, הינה תראי אך זה כבר מתישב לך בטבעיות בפנים מתרווח שם'. בהתחלה אני עוד מתנגדת לזה, אבל אז אני נרדמת כשאגודל נמצץ בפה שלי, עוד קצת כמו הזין שלו. 

וכשאני מתעוררת לתוך בוקר שמהול בשמש וכאב ראש שמרפרר עם אלכוהול וגראס, כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה: 'סעמק צדקתי, אני אדם חסר עמוד שדרה, חרמנות יתר, ו..מודעות'.

בכל בוקר אני אוספת ממתחת לכרית את תהיות הלילה. והן כמו פנינים לבנות בוהקות, המנצנצות אל מול קרני השמש הבוקעות דרך החריכים שבתריס. במשך היום אני שוזרת אותן אחת אחת, בתשומת לב מרובה, שומרת עליהן, מוסיפה אותן לשרשרת התהיות שמונחת היטב סביב צוארי, כמו אבן ריחיים היא מונחת שם, מקבעת מווסתת את צעדי. ואז אני מפשילה את שולי השמלה מכניסה יד אחת אל מתחת, דוחפת אותה לאט מבעד לתחתונים כנגד הלחות הזו התגברת, והדגדגן שגדל. מדמיינת אותך אוחז בשרשרת בחוזקה. אני יכולה לשמוע את המולת הקולות של העיר, יכולה להריח לטעום. אני יכולה להרגיש אך השרשרת נכרכת סביב ידך מתהדקת כנגד הצוואר, כמעט וחונקת, מאיצה את נשימתי מגבירה את פעימות הכוס, אחראית על פעימות והתרחבות הלב. ובאותה השניה, אותה השניה ממש, נפרמת. כשפניני התהיות כחרוזים מתפזרים לכל עבר ומתגלגלים. ואני נשארת ללא,  נאחזת עם הצוואר בכף ידך, כמו מבקשת את האחיזה, מתחננת אליה ורק מרגישה את הרטיבות שנוזלת על יריכיי.