זוטות

כן, זה לא נגמר עדיין השיט הזה ותכף חוגגים שנתיים. ומצד אחד הזמן קצת כמו עצר,  ומצד שני, רשימה חלקית:

הספקתי, להתקבל לתפקיד הכי בכיר שהיה לי (ולעזוב את התפקיד הכי בכיר שהיה לי), להפרד, להתגרש, להיות יחד,(ולבד), לאהוב, לכאוב, למצוא חברויות חדשות (לנתק אחרות), להתחיל טיפול (ולא להבין אך לא עשיתי את זה לפני כן), למצוא כוחות, (וחולשות), לדחוק את עצמי מחוץ לאזור הנוחות, (ולפעמים לחזור מהר בריצה), ללמוד לפתוח סתימות, לקנות רכב לבד (ולא לדעת להחליף גלגל), להתפתח, (ולדעת שיש עוד מלא לאן), להביא את ג'וני שהוא החתול 'הכי' שהיה לי עד עכשיו, by far (ותמיד היו). להתנתק סופית מהמקום שהיה לי בית מלא שנים, (ועדיין לחפש לו תחליף), לצחוק, לבכות, להנות, לכאוב,

להתגעגע..כן, להתגעגע. 

אל תעבירו לי שיחות..

המשפט הזה, מתנגן לי בראש, יותר נכון הוא נאמר, אצלי בראש . לא לי ולא על ידי..אבל אני משערת שאפשהו היום באיזה שהוא במשרד של אדם חשוב, הוא נאמר והוא נאמר בהחלטיות ובבטחון, כי יש לו מליון ואחד דברים יותר חשובים על הראש עכשיו מאשר השיחה המפגרת שלכם.

אני לא חושבת שאי פעם יצא לי להגיד את המשפט הזה. ולא בגלל שכל העשייה שלי,כולה, היא חסרת חשיבות, ולא בגלל שלא היו לי, מליון ואחד דברים חשובים יותר לעשות, מאשר לענות לשיחה המפגרת שלכם.

פשוט, אני לא חושבת שהיה לי למי לומר אותו. וגם בגלל שאני לא אוהבת כל כך לדבר בפון. בעצם, תלוי עם מי וגם תלוי על מה, וגם תלוי מה אני לובשת, או לא. ובאיזה שעה זה, וכמה אני עייפה, או קר לי, או כמה אני חרמנית...

קר לי, ממש קר לי, זה מבפנים, מין קור פנימי כזה, קור שיוצא מחלל הבטן ומקיף את איברים. זה קור שנעמד לי בגרון, מקשה עלי לנשום. ניראה לי שגם קצת סותם את הגישה למוח, אחרת אך אני יכולה להסביר את העצב הנורא שמשתלט עלי ולא מרפה. מבזבז לי את האופטימיות. אוף, אני שונאת קור, שונאת חורף.

באחת הפעמים, היותר אחרונות, הוא אמר לי שהוא לא מפחד להיפגע, רק שזה לא יהיה ממני. אני מגלגלת את השיחה ההיא בראש, אני זוכרת שהסתכלתי החוצה לעבר האורות של הנמל, ובחוץ זה היה ניראה כמו יום העצמאות, בדיעבד, יותר כמו יום הנכבה של האהבה. ובראש הרגשתי :"רק כאן ועכשיו". באופן פרדוקסאלי, האמירה שלו סימנה את מה שהגיע אחכ, עכשיו, רק עם סמנטיקה הפוכה. אני כבר לא מנסה לעצור את הדמעות, מידי פעם הן עוד מגיעות, בלי התראה מוקדמת, סעמ'ק על הציניות הזאת.

אני זוכרת מה היה אחכ, כמו מפגרת, הגשתי לו את הלב קשור בסרט, אדום פועם, כמו מתנה.

ונתתי לו לפרפר, אצלו ביד.

הפקרתי אותו, בזמן שהזין שלו פעם בתוכי.

להחליף התמכרות אחת, באחרת.

ואם אני אספר לך עכשיו עד כמה אני עצובה, זה ישנה? יעזור אם אני אגיד שאני שבורת לב ? ואם תדע שאני בוכה וכואבת, תגיד משהו?

המציאות ההזויה הזו שבה מתערבבים החולין עם הכאב עם השיברון, הופך את הכל לנסבל בצורה בלתי נסבלת. להתנתקות מהולה עם קירבה, לדחיקה מפגרת של כל הדמעות והחלפתן במילים.

אז אני מנסה לאסוף את כל הבאסה ולהכניס אותה לפרופורציה  נכונה,  כזו שמשווה בין מצבי , העגום ככל שיהיה, לall in שהיא מספרת לי עליו, וגם שם אני,(לשמחתי), מפסידה, כי ילדים וכלבים תמיד גונבים את ההצגה.

אני מושכת באף ועם גב כף היד מנגבת את הדמעות ומנסה להקשיב לתנועות החיים, שגדולות ממני, מנסה להכיר באשליה של בחירה ורצון חופשי ומשתדלת לא לברוח לאסקפיזם שקרוב למקום מגורי :(

זה כמו בדיחה, משאית חרא מתנגשת במשאית לבן.

אני שונאת שיוצאים לי פוסטים מתבכיינים, אני שונאת שאני הופכת להיות שלולית של בכי, אני שונאת שהעבר חוזר ומתדפק וגורם לי להרגיש ככה.

כשאנחנו מדברות היא אומרת לי שמה שאני חוששת ממנו זה הלהרגיש את החרא הזה שאני מרגישה עכשיו, היא צודקת, אני שונאת את ההרגשה הזאת. ובכל מקרה אחר כבר מזמן הייתי משחררת הכל, רק כדי לא להרגיש ככה. 

ואני יודעת שבמשחק הזה, אני מפסידה. זה כל כך ברור לי, גם אם אני אעצום את העיניים הכי חזק שאני יכולה, אני אצליח לראות את ההפסד שלי. וגם אם אני אשים הכי חזק שאני יכולה את הידים על האזניים, אני אשמע את הפתטיות שצורחת מכל החורים. 

ואפילו עונה שלמה של succession לא מצליחה לתקן לי את ההרגשה.

חרא על העולם.

תשלימי עם זה,

תודי בעובדות, תכירי בהן,

 תקחי על זה בעלות,

תשהיי בזה, תכאבי, תבכי.

אל תשטיחי, אל תתעלמי,

אל תנסי ליפות את המציאות.

אל תשקרי, 

לעצמך.

'שנייה', 'רגע'.  אני פולטת את המילים בחוסר סבלנות ובתסכול שהולך ומתגבר תוך שאני  לוקחת עוד נשימה מהאוויר הקפוא ומנסה לעבד את כל הנתונים לכדי תמונה אחת רחבה ככל שניתן ואז מבלי להמתין אפילו לתגובה, אני נכנסת לאוטו , מניעה,  ומפעילה את החימום על המקסימום ולכיוון הרגלים.

אני אוהבת את האזור, את הנוף ואת העובדה שהחורף שם, באמת מרגיש חורף, אני מכירה את החורף ששם, את הערפל הסמיך הזה שאתה צריך לנחש את המקדימה ורצוי מאוד שהניחוש שלך יהיה מושכל, שזה קצת כמו בחיים.

אבל הפעם אני ממש לא מצליחה לשהות ברוגע. לא מצליחה להכיל את הרגע. בשנייה אחת אני מרגישה אך הדמעות עולות ואני יודעת שכל פתרון שאני לא אביא לא יתן לי את התוצאה הרצוייה ואז אני עושה את מה שאני יודעת הכי טוב לעשות, אני הודפת, את הכל. את ההתמודדות ואת המחשבות ובייחוד את עצמי אל מחוץ לסיטואציה.

ס'עמק על העליות האלה, עיר שלמה שבנויה על עליות ועל מצוקת חנייה. אני מעבירה לראשון ומנסה לא להדרדר בדרך החוצה, שזה קצת כמו בחיים. 

האמת שמה שהכי בא לי כרגע, זה לחזור למיטה ולהתחיל את השנצ, אז מה עם רק 10 בבוקר, בטוח שיש מקומות אדומים שעכשיו עוד לילה או כבר צהרים, כן, אני יודעת שזאת קלישאה אלכוהולית, אבל למי יש כוח למקוריות שכל מה שבא זה ללכת לישון.

אבל כאקט מעשי אני מחליטה שלצאת מהבית יותר עדיף, זה קצת בשביל לא לבזבז שישי שהוא בלי עבודה וקצת בשביל להתחמק מהגוזל ,שכבר כמה ימים חולה, וכמו רבים וטובים לפניו גם הוא לא יודע אך.  כי להיות חולה בגיל 17 זה בדיוק אותה התנהגות של גיל 4 ושל גיל 40.  לדעת להיות חולה זה לא עניין של גיל, זה עניין של אופי.  אני למשל, כשאני חולה, אני  נכנסת מתחת לפוך, מכסה את הראש, מעדיפה שיהיה שקט וחושך ומחכה למות. אין, ככה אני, אם פולניות, אז רק באקסטרים. 

ואז זה מכה בי, כמו הארה, כזאת שאני לא יודעת להחליט אם היא כל כך עמוקה בגלל שהיא רדודה, או שלהפך, העומק שבה כל כך רדוד. והיא פורצת לי לתודעה בזמן שאני מתחבטת איזה נעלים לנעול. ואני מבינה שהבחירה, בנעלים, מעבר כמובן להצהרת הסטייל שבה, היא אנלוגיה למצב נפשי, כמעט תודעתי. מין שיקוף של הנפש, המיינד, אני יכולה ממש להכניס את כל הרצונות, התשוקות והמאוויים לבחירה.

ואז המסקנה המתבקשת היא כמובן, שככל שהנפש שלך עמוקה יותר והיכולות לשיים את הרגשות והתחושות  טובות יותר והחיבור, הפנימי, גדול יותר, כך עולה הצורך ביותר זוגות נעליים.

זהו, כמו שיא שנכבש, מכאן אפשר רק לרדת. 

#נעלתי סניקרס :/#