זוטות

יש משהו במרחק ובקור שמעורר את המחשבות. אולי זה בגלל שהאצבעות כמעט ונושרות שכל פעם מורידים את הכפפות בשביל לבדוק את הפון, או שזה המליון ואחת שכבות שעלי שרק המחשבה שצריך לפשוט אותן מעוררת בי דכאון והתנגדות.  אז מה שיכול לעבוד והוא עובד טוב באויר קר זה הראש. 

אני חייבת סגריה ואם היא היתה מחוזקת זה בכלל היה משמח אותי, אבל בהחלטה שרירותית ומפגרת החלטתי שאני מנסה להימנע. 

בדרך לכאן, בn9, ישבתי מול זוג, הוא מולל לה את התנוך של האוזן, ואני השתדלתי לא להסתכל, אבל לא הצלחתי שלא,  כשהם קמו התיק שלו רשרש מבקבוקים. הוא היה ניראה כמו גרסה עצובה של דניאל קרייג, והיא..לא ממש שמתי לב. 

ברקע, יש עכשיו, מוזיקה לייב, לא אכותית במיוחד, אבל שירים מה איטייז זה תמיד עובד, גם אם מי שמנגן בטוח נולד 25 שנה אחרי..שירים בוינטיג'.

כולם עם מסכות, ובי עולה מחשבה שהקורונה על שלל גווניה, צמצמה את העולם, מין שותפות גורל שכזו. וזה מבלי שאני מתייחסת לעברית שאני מידי פעם מתעלמת ממנה.

קר לי, אני חייבת לחזור להיות בתנועה...ניראה לי מצאתי סגריות.

אלה לא בדיוק הימים הכי טובים שלי, זה נכון שכבר היו גרועים מהם, אבל היי, אני רק בתחילת הדרך, עוד יש לאן ומתי לרדת.

'לרדת'..זה הרי לא באמת רע, 'לרדת'. אם אני חושבת על זה, אז, האמת,  די בא לי.

זה כמעט כמו לקלל משהי  ב'לכי  ת'זדייני'. פחחחח גם כן קללה...'לכי תזדייני ואל תגמרי'.  זה כבר נשמע יותר טוב, וגם פחות נעים...אלא, אם זה מסתיים בסימן קריאה, 'לכי תדזייני ואל תגמרי!'ממממ... היא הולכת להזדיין אבל לא גומרת כי נאמר לה לא לגמור.

ובין רגע אני מבינה שבעצם 'לכי להזדיין ואל תגמרי' זה בכלל קללה ונילית. ולכי תזדייני ותחליטי לבד אך ואם לגמור, זה בדיוק מה שעושה את הימים האלה, שלי,  ללא הכי טובים...:/

החומר שממנו עשויים חלומות...אני מדמיינת אותו ורוד כזה כמו צמר גפן סינטטי, שלא ברור עד הסוף אם הוא נעים או שהוא רק מדליק את החשמל הסטטי שבאויר, כזה, שאפשר למצוא בו פינות נעימות וחלקות מבין המקומות המחוספסים.

אני אוהבת פינות חלקות, כמו הקצה של התווית שהחוטים כבר פרומים בה ונעים להעביר שם את האצבע. כן, אני מכירה את הפטיש הזה, הוא מתכתב עם להיות תקועה בשלב האורלי. ואז 'למצוץ' וזה לא תמיד משנה אם זה את  האצבע או את הזין, רק משנה, למי הם מחוברים.

כי אז, גם הלב בולע.

כוסאמק על הוודקות שעלו לי לראש, כל כך מהר.

אלה ימים מוזרים, הם צבועים בערבוב של גוונים. עד שאני כבר מתקשה להבחין בין החיים המקצועיים למהות, אולי כי אין באמת הבדל כזה. וזה הופך אותי לטובה יותר, מקצועית יותר, שלמה. אז אני מכירה ביכולת שלי ליצור מציאות ולא רק עבורי. וזה עומד בסתירה מוחלטת לכאן שלי שכבר מתחיל לעקצץ בקצות האצבעות ולהרעיש חזק, אז אני נותנת לעצמי אולטימטום ומודדת זמנים, עד ש... אבל האמת היא שאני כבר לא יודעת אך חוזרים, אם אפשר בכלל, אם אני רוצה. אם בכלל יש לזה עוד מקום. ומי בכלל באמת ראוי לזה? אז בינתיים אני הולכת לישון מאוחר, קמה מוקדם.

ו...ממתינה..

יש את הרגע הזה שבו כל הציניות שלי יוצאת החוצה, אני מזהה אותו, זה מין רגע כזה שבו אני מצליחה לחבר נקודות בצורה מדוייקת ולא תמיד מחמיאה. זה הרגע שבו אני מצליחה לשמוע חזק וברור גם מה שלא נאמר לי. זאת אותה נקודה שבה ברור לי מקור הדברים. ואז זה פורץ...

וזה הרגע  שבו אני הכי צריכה את המקום שלי, וחיבוק. 

:/

ואז זה נפתח.

המערבולת שבתוך האגם הכתום גורמת לאנרגיה להתפרץ ממנו כמו לבה שמכילה את הכל. כמו גרגר אורז אל מול ההכל. 

ואז האור מקבל ריח של קטורת ופרחים  והריח צבע סגול מנצנץ ואפשר לשמוע את הסגול הבוהק שזורם בתוך הנקיק מפכה בו משמיע צליל פכפוך.

ואני שמועת שהם אומרים לי לצעוד, לעברו, להיכנס פנימה לבדוק, אבל  המערה קוראת לי, אני ממש יכולה להרגיש את הטעם שלה, ושם בפנים אני יודעת, מרגישה  שמכאן אני לא אצא, לא יצאתי.  כי פעם נשים כאלה שרפו על המוקד.

והם כל כך קטנים וחסרי חשיבות והאש לא שורפת ולא יכולה לכלות.

ואין כאן,  כאן  ואין עכשיו ולא אז וגם לא מחר.

והאנסופיות זורמת,  דרך המראות.

Wait for it...

בראש רצים לי חצאי משפטים, בערבוביה , בלי קשר לכלום, מנותקים לגמרי אחד מהשני. כל אחד מהם יכול לשמש בסיס לאיזה פוסט, או לפחות לכותרת שלא קשורה לכלום.והבלגן הזה יוצר אצלי, בראש,  איזשהו שקט מדומה שאני יכולה בתוכו לקבור את כל מה שצריך. להישאב לתוכו ולנסות להתחפר בו. 

רק התיפוף  של הכף רגל כנגד הרצפה מסגיר אותי.

'אויי ממש קריר בחוץ..' אני אומרת לו, שנייה לפני שאני עולה הביתה. 'כן, סתיו, אך אני מת על העונה הזאת' הוא עונה.

אני לא, היא לא מוציאה ממני רומנטיקה ולא רצון להתכרבל או להתנשק. יש דברים אחרים שמוציאים ממני את הצורך בהתכרבלות. ולהתנשק? זה צורך תמידי, בטח לא צריך סתיו בשביל זה , אפילו לא קיץ.

'אויש מה את מבינה' . הוא מצליח לומר לפני שאני נותנת את המונולוג שלי על זה שכן, כן אני יודעת שכל כך יפה עכשיו בחוץ וסוף סוף כבר לא חם והחצבים והנחליאלים וההתרגשות הזאת של התחלה חדשה וסיום חגים והקלישאה המפגרת על זה שזו עונה שנמשכת שבוע.. אבל, אני מוסיפה כמעט בלי לקחת אויר,  שלא יעבדו עלי, אני יודעת טוב טוב מה יגיע בסיום 'השבוע' הזה...ואני לא אוהבת חורף!'

כשאני כבר סוף סוף מסיימת, אני פותחת את הדלת של האוטו. בדרך החוצה אני מצליחה לראות את החיוך המסתלבט שלו, שהתפשט לנוכח הנאום שנתתי, ולשמוע אותו אומר 'אל תשכחי את הגויאבות שלך, אוף, איזה ריח..'.

'.

בשנייה הראשונה אני מנסה לחשוב..'איזה יום היום בכלל?'  ועם כל השישי-שבת האלה שברצף, זה לא פשוט. אני לא אוהבת את החגים ולא רוצה שהם יגמרו בוזמנית. אבל לזמן יש אנרציות משלו, שהן לא תמיד מסתנכרנות עם שלי, ואני מסתכלת על זה כמו עוד שיעור בשחרור שליטה. ואני יודעת שבזה אני דווקא, בדהכ,  די טובה, רק שיהיה מול מי לשחרר. אחרת, אחרת אני אצטרך להמשיך ולהאחז. ולא שאני עושה את זה רע, אבל העייפות כבר הולכת וגוברת. אז כתגובה שכנגד, אני מסמנת בעיגול אדום את המועד ביומן. מתכוונת אליו כל כולי.

רק שלא לאכזב גם הפעם..