זוטות

לא מסוג האמירות שמאפיינות אותי כאן, לרוב אני באמת מצליחה להתנהל כאן בלי להשתכשך בבוץ המקומי, זה שמהול בגועל נפש, מלא ברפש ובמקרים מסויימים בטח היה רוצה גם בשפיך אבל מה לעשות? לא תמיד זה מסתייע.

אבל, אחד הדברים היותר מגעילים, דוחים, מגוחכים  ופתטים שקיימים כאן,  זה גברים עם זין קטן ואגו גדול כזה שמנסה לכסות,  ללא הצלחה יתרה,  על חוסר ביטחון.

איכס. 

היום האחרון לחופש הגדול.. זה לא שבאמת יש לי חופש, כבר הרבה זמן אין לי, להפך. למעט כזה שהוא תודעתי. אותו את התודעתי, אני מנסה לטפח, מזינה אותו, שומרת עליו. בשיחה האחרונה בינינו אני מתלוננת על מהות הסיטואציה שנוצרה, על הצורך שלי, הרצון להניח את הראש ולהתמסר והיא אומרת לי כמה שהיא גאה בי. אני מקשיבה בלי להבין עד הסוף וגם בלי באמת להיות מרוצה מזה, אבל אני מקשיבה. נותנת למילים שלה לחדור ולהתיישב במקומות הנכונים. המילים שלה מתווספות לעוד מיליון אחרות, כאלה שאני מקבלת מבחוץ וכאלה שעולות בי מבפנים. והן יוצרות פסיפס מושלם של השינויים שעוברים עלי. ואני מקבלת אותם בהבנה, מאמצת אותם. והם בעיני רוחי כמו כלי קינצוגי בצבע טורקיז המאותר בפסי זהב שמנצנץ  וכל כך שלם בשברים שבו. כשאני יוצאת ממנה , אני עוד מצליחה לתחזק את ההי הטבעי הזה לעוד כמה רגעים, למשוך אותו על פני המיילים, הודעות ה'מ'נשמע'  והטלפונים. לאחוז בו בזמן השיחות שאני מנהלת. בודקת עם עצמי עד איפה הוא קיים. וקצת יודעת, שלא באמת יש לי בית, להסתובב בו ערומה. 

נגיד שבחפיסת הקלפים שקבלת, זו שניתנה לך בחיים, קיבלת גם את הקלף ההכי טוב שיכול להיות. את האס של הכל קלפים. ולא כולם מקבלים אותו ולא באמת ניתן להשתמש בו בכל סיטואציה, אבל אתה קבלת אותו,  ורק כי אתה, אתה.

קבלת את קלף ה un do. ואתה יודע שהוא קלף חד פעמי, ומוגבל לזמן והוא דורש חשיבה והערכות ובדיקה מדוקדקת של כל המשתנים, כי אחרי הכל לא כל יום נופל לחיקך מזל שכזה. כמעט הזדמנות לנצח את המערכת.

ואתה טומן אותו עמוק, שומר עליו מכל משמר, עד שאתה בכלל שוכח מקיומו. ואז ברגע של הסח הדעת, אימפולסיביות לשמה. אתה שולף אותו ומשתמש, רק על מנת לגלות שאין כזה דבר בכלל, un do.

שזאת אשלייה שזה בכלל לא ניתן. 

ושכמו בכל קזינו, גם בזה של החיים, הבית תמיד מנצח.

בשבועות האחרונים הבלוג שלי מלא בטיוטות ובהתחלות של..שזה קצת כמו בחיים שלי עכשיו טיוטות והתחלות של. התחלות של מחשבות, של הבנות, התחלות של הבטחות.

בין היתר, במקום מכובד, מעסיק אותי מאוד הצורך הטוטאלי. זה שבכלל לא היה ספק לגביו, זה שימש עבורי עוגן חיים שלמים. זה שממנו נגזרו, נגזרים, כל כך הרבה דפוסי התנהגות שלי. זה שכשאני לא בזוגיות, אני מצליחה להחלים ממנו, עד שאני חולה בו שוב.

וכשאני מנתחת את זה מולה, היא אומרת לי, שאולי הגיע הזמן להתבגר.

אני מסתכלת עליה במבט כמעט מזועזע, כי להגיד למשהי שהליטליות שלה בועט ומסרב להסתנכרן עם הגיל הביולוגי: 'להתבגר' ,זה כמו לשמוט לה את הקרקע מתחת לרגלים, שלא לדבר על לקחת לה את הדבר שהיא הכי אוהבת, בעולם,  ולשים אותו גבוה על המדף...אווווווף. 

ואז היא רומזת, מציעה, בעדינות, תוך כדי שהיא מבינה את הזעזוע המפגר שאני חשה. שאולי בטוטאליות יש בכלל מדרג. בהתחלה אני בכלל מסרבת להפנים, כי אך? טוטאליות זה דיכוטומי, 'או ש'  'או ש'. כמו כמעט, כל דבר בחיים שלי. אחכ, אני מנסה להקשיב לזה מבפנים. 

והאמת, האמת היא שזה בעיקר משאיר אותי מבולבלת, ועם הרבה שגיאות כתיב, מחשבות. 

זה לא שבאמת יש לי מושג מה ילד הערב הזה, אך הוא יתנהל ויותר מזה, לא ברור לי ואני חוששת מאך הוא יסתיים.

כלומר, זה לא לגמרי מדוייק, אני כן יודעת מתי הוא יתחיל, מתי הוא אמור להגמר, וגם מה בטוח לא יהיה בו.

אבל הבאמצע שלו לא לגמרי שלי, ובשנייה הוא מחזיר אותי שנות אור אחורה, לא מאפשר לי להסתכל בהגיון על כלום, לא נותן לי להכניס תובנות, מפרק אותי מבפנים וזה בלי אף אחד שבאמת יכיל את החלקים ויעזור לאסוף אותם.

ואני מפחדת מהמחשבות שעולות בי ואני לא מצליחה למתן אותן. אני כל כך רוצה את הנונשלנטיות, אני רוצה פעם אחת להצליח להיות בחצי קלאץ. להצליח להשתמש גם באינטלגנציה ,נמאס לי להתנפץ עם הלב קדימה.

ניראה לי שבסופו של דבר כל קשר מגיע עם תאריך תפוגה, בילד אין,  מהרגע שהוא פרץ לאויר העולם התהפך שעון החול.

וזה לא שבהכרח לתפוגה שלו יהיה האפקט שיש לקוטג' מחודש שעבר.

הוא גם יכול להתיישן כמו נגיד קברנה סובניון שיושן בחביות עץ אלון, והופק מהבציר המשובח שהיה בשנת 2000, זה שהחורף של אותה השנה יחד עם המינרלים שבאדמה יצרו טרואר מופלא של אדמה ופירות יער עם ניחוח טבק ושוקולד. ורק אז להחמיץ.

אלא אם הוא נשמר בטמפרטורה אידאלית של 24 מעלות ואחוז לחות באויר של 25%, ורק אז להחמיץ.

כן, מה שלא נעשה, התפוגה, מין הסתם  תגיע, כי זה דרכו של עולם. גם אם ננסה לדחות את קיצה, היא תגיע, זה לא יעזור. 

אבל בינתיים, בינתיים  אני לא מצליחה לאמוד את כמות הנוזלים שהושפרצה  ממני או לספור את הגמירות שהורשתי להן בימים האחרונים. או לכמת את האנרגיה שאני חווה בייחוד שהחיוך דבוק  על פני, לא מש. עד, אני מקווה שלא, שיחמיץ. 

כשאני מצליחה, לפרקים קצרים מאוד, להפריד בין ההגיון ולרגש, אני המצליחה לחשוב על כל הסיטואציה הזאת בצורה קרה אפילו מחושבת. כמו לשים את כל המידע על השולחן ולנבור בו לנסות לעשות בו סדר. אבל אלה פרקי זמן מאוד קצרים וביניהם הרבה זמן שהשליטה היחידה היא של הלב שלי. והוא לא מגיב טוב למצב, לא מצליח להסתגל.

ואז אני עושה מולו את המעשה היחיד שאני באמת באמת רגילה לעשות, מולו. וזה אפילו לא מפגר, וזה בלי שום חינניות.  זה סתם מטומטם וסתם פתטי וסתם כל כך כל כך מכאיב לי. ואני מכירה אותו, כל כך כל כך טוב. אז אני מנסה לזהות את הניואנסים ומפחדת מהם בוזמנית. מנסה להיאחז במה שעוד נותר להיאחז בו.

בסוף בלת ברירה, אני עוזבת, אפילו לא מצליחה להרפות,

משאירה את כל הקלפים חשופים ואת הלב שלי נתון לחסדים.

תאר לעצמך שבדיוק חלפת על פני אהבת חייך, ואפילו לא שמת לכך לב. לא עשית שום ג'סטה שעשוייה להוביל להכרות, לא חייכת אליה, או אפילו הנדת בראש. למעשה אפילו ספק אם שמת לב אליה, פשוט חלפת, על פניה.  

שחררת אותה. עוד לפני בכלל שהיתה אפשרות אחרת. והיא ההכי מתאימה לך בעולם, בדיוק בגודל הנכון, הצבע, הצורה, המרקם, שלא לדבר על הטעם. ההייתם יכולים לחיות חיים מופלאים ביחד,לכבוש פסגות בכל פעם מחדש, אם רק לא היית ממהר כל כך. 

אני מנסה למצוא את הסינכרון בין ההגיון לבין הרגש, ולא מצליחה. וכן, הכל ברור לי. וזה לא שלא ידעתי שזה יגיע ועדיין ברגע האמת זה כואב, כמו שלא חשבתי שיכאב.

בעצם, אם אני ממש כנה עם עצמי, לא באמת חשבתי על זה, כי מי בכלל מכין את עצמו למצבים כאלה? למרות שהתת מודע שלי, כמו תמיד, היה מדוייק להפליא.

 לפעמים אני מפתיעה את עצמי עם הדיוק הזה..

סעמק, למה ככה? ולמה לא, אם כבר, אז את המספרים של הלוטו? 

ערב קשוח

ההבנה מגיעה אצלי לאט, אבל מתגבשת די מהר. לא בא לי פגישה על הדרך, לא קפה בין פגישות כי אתה בדרך חזרה מהצפון. לא סקס דייט של ריבאונד כי מי בעצם יודע לאן הסקס ביננו יוביל. לא חודש של החלפת הודעות, האדומות, סגולות, לבנות או ורודות עם כוכבים ירוקים. לא סייד קיק, של כלום ושל אף אחד.ת.

רוצה לפגוש אותך עם כל הפרפרים שבבטן. דייט אמיתי, לפי הספר. עם הסומק שעולה בי כשאני מתרגשת ומובכת, הילדה שבי שמשתוקקת להקשיב וכמהה להרגיש ומתרגשת להתמסר. בא לי שתבוא נקי, מבפנים, בלי הבולשיט של 'מבואות לשליטה'. אם זה שם, הרי אני אתחנן למסור ושתיקח.

לא, אל תתפשר עלי, כי אני בטוח לא אעשה זאת בעבורך. ולא זה לא בגלל שאני עפה על עצמי, אלא פשוט כי אחרת, זה לא שווה.