זוטות

לפעמים אני מקנאה באלה שיודעים להרים לעצמם. אבל אם כבר להרים, אז שיהיה כמו שצריך,  עם פירוטכניקה וזיקוקים ומלא מלא בלינג ונצנצים.

  נגיד יש מומולדת, שזה כבר נשמע  טוב יותר  מ'יום הולדת' ופחות מכניס לחרדות ויותר מוציא מדיכאון. אז אפשר להרים  הפקת ענק סטייל רני רהב במסיבת יום העצמאות טרום קורונה. או לפחות, לפחות בצנוע, מסיבת הודיה, כמו  של שר פיטנס,  בהפקת עירית רחמים.

ובתחלס, בתחלס ככה זה צריך להיות, כי אחרי הכל  למה לא, הרי לכולם מגיע לחגוג את נזר הבריאה, גם אם הוא חרא אדם ובלתי נסבל.

אבל אני,לא יודעת, מתקשה להרים לעצמי. ובהעדר תמיכה נכונה, מקסימום לק ג'ל ואימון פילאטיס כפול  ו..ייאאייי מומלדת..

 

 

 חופשי דיכאון טרום מומולדת..בקטנה.

 

היום הרמתי לעצמי להנחתה והיא לא איחרה להגיעה. היא הגיעה כמו  שחוטפים כדור  באמצע הפנים, ככה על האף.  כזה שבשנייה העיניים מתמלאות בדמעות גם אם לא רוצים. כזה שלא ניתן בכלל לעשות כלום חוץ מלקלל ולתת להן  לרדת ולקוות שהן יצליחו לשטוף את הכאב החוצה. וזה לא שלא ניסיתי על עצמי את כל האפשרויות לפני, וזה לא שלא עסקתי בהנמכת ציפיות. באמת שניסיתי, אבל הבעיה שאני יותר מכירה ב'להתחיל מהר ואז להגביר' וזה עובד פחות טוב עם הפחתת ציפיות. 

בדרך עוד הצלחתי להחזיק את הדמעות בפנים, גם אחכ עוד הצלחתי לשמור על פאסון ולהחליף נושאי שיחה.

אחר כך, אחר כך כבר לא..

 

יצאת מהמכון, (כמו בכל יום), ומצאת את האוטו,(  שאת מחנה  כל פעם באותו מקום), אחרי רק  חצי שעה, כל  השאר זה בונוס. 

לפעמים אני חושבת עד כמה זה מדהים שהכל הוא אותו הדבר, אף אחד לא באמת מקורי, כולנו מתבוססים בביצת הבנאליות.מחפשים אותו דבר, חוששים מאותם הדברים, צורכים את אותו שייק חלבונים.

אז העלת הגיג שנון, מצאת תמונה מחמיאה, השאלת, שלא נאמר העתקת, שלא נאמר גנבת?! משהו שנון שמשהו אחר כבר גנב לפניך. וזה לא באמת משנה עם זה כאן, או כל פלטפורמה מפגרת אחרת שעלק  'שמשמשת' אותנו. ולא, חס וחלילה שלא נטעה, לא אנחנו ה users שלה..מה פתאום. המסביב הוא רק התפאורה, שיכולה להשתנות, הבפנים.. Same shit . ולא, זה לא שאני חושבת שאני איזה חד קרן, ייחודית. הריח של הנודים של כולם אותו הדבר.

בעצם, תלוי מה אכלתם..וחוץ משל חדי הקרן, שלהם צבעוני ובריח מרשמלו.  

פעם, בחיים אחרים, תוך שאני מתכרבלת  בשקע של עצמות הבריח שלו, אמרתי לו שאחת התחושות שהכי קשות עבורי ומפחידות זאת תחושת הבדידות. הוא הסתכל לתקרה ותוך כשהוא מלטף לי את הראש אמר , שבדידות זה בעצם מצב קיומי.

אני זוכרת שעקמתי את הפה, קצת כמו ילדה שלא מרוצה מהתשובה שקיבלה. 'מה? למה? לא הבנתי...' ניסיתי למחות. 'ככה זה' הוא פסק.

היום באמצע היום עבודה, קבלתי שיחה עם הודעה משמחת כזו. הודעה שמכנסת לתוכה את המהות המקצועית שלי. מין הודעה שמלטפת את האגו, מעלה חיוך וגורמת לגב להזדקף.הודעה שווה.

ואז נזכרתי, בו. נזכרתי בשקע ובריח ובליטוף על הראש. נזכרתי בשיחה,

נזכרתי ואז הרגשתי עד כמה בדידות זה בעצם  מצב קיומי :( 

 

 

 אתה רואה אותה? העננה השחורה הזאת, זו שנמצאת באמצע השמיים הבהירים? מטיילת לה, שטה, ניראת תמימה ולא מזיקה.

אתה מרגיש אותה? את הקרירות שהיא מביאה עימה? מכסה את קרני השמש המפנקות, משתלטת על החום שמקרין. צובעת את התכלת באפור כהה.

היא מתגנבת, לאיטה, בלי שתרגיש, עד ש...

 

 

אתה רואה אותם, את הפיסות הקטנות של התכלת הבהיר? אלה שמציצים מבעד לעננה השחורה. מנסים לפרוץ דרכה..

כן, אני יודעת, גם מתקשה להבחין בהם. 

 

 

 

ובעצם מה זה אומר, כשאני מצליחה לשמר בעקביות  את חוסר העקביות שלי.

 

ימים לא משהו, כבר היו לי טובים יותר, גם היו פחות. אני מנסה לחוות אותם דרך הספירלה, לנסות להבין את השיעור שלהם, זה שתמיד קיים, רק אם אדע להסתכל. אני מפעילה את הספוטפיי ונכנסת מתחת לזרם. הראש עובד אצלי שעות נוספות, לא נותן לאף איבר אחר להתבטא, ואני יודעת שהמחאה תגיע,  מתישהו לפנות בוקר.

המחשבות שלי, נעות  כמו מולקולות חופשיות, מתנפצות לכל הכיוונים, ואז יחד עם המים החמים  וניקו ששרה ברקע על ימי ראשון בבוקר, אני מנסה לעשות סדר.ואז עולה בי תהייה מבאסת, על הרגע שבו אנשים מצליחים להבין שהם בסהכ פונקציה אצל אנשים אחרים. ועוד יותר מבאסת אותי ההבנה, לגבי הפעולה או העדרה שהם נוקטים או לא,  כשהם מבינים את זה.

משם כבר הדרך קצרה למחשבות על גלגולי חיים אחרים, מקומות, אנשים.

ואז, כשמשתנה רעש הרקע, מה velvet underground לפרסומת מעצבנת בספוטפי נקטע לי חוט המחשבה.

ואיתו גם זרם המים החמים. 

 

יש מצב שאני מפחדת מהצל של עצמי?!

זה  כמו לנסות ולנוע ביציבות על קרקע מתנדנדת. בהתחלה זה ניראה  שכל צעד עלול לדרדר אותי לתהום. אבל אז אני מוצאת את האסטרטגיה לפעול. אני מכווצת חזק את שריר האגו, מנסה לשמור על חיוך אופטימי והרבה  פאסון.

והאמת, האמת שזה מרגיש חרא, זה מרגיש שהכל חשוף, כזה שמספיק רק קצת, רק טיפה, חוסר תשומת לב קטנה מצידי, בשביל שהכל יתפרק.

וזה מעייף כל כך מעייף, קצת כמו לנסות ולהדביק משהו עם רוק. 

 

אז אך היה לך השבוע? היה טוב? אהבת אותו? היה רגוע ופורה? עשיית טוב? לך? לאחרים? נתת מעצמך? לקחת?!

כשהסתכלת בכל בוקר במראה, אהבת? ולא, אני לא מדברת על השלושה  קילו שצריך להוריד ולא על הקמטים החדשים שהפיצעו. אני מדברת על הקרביים, אלה שמתהפכים כשהמוסר כליות מתחיל לפעול, כשהמצפון נותן אותותיו.

נו? אז? נהנית? התנהגת יפה לחברים שלך? אכזבת? פגעת?  ניצלת? או אולי היית בנתינה? בחיבור לטוב, לאנסוף? 

 

התגעגעת? נעצבת? 

את שלי, ניתן לסכם, ניראה לי,  במילה...

ס'עמק.