שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

לפני 19 שנים. 28 באוקטובר 2005 בשעה 13:13

יומן הקפטן:
יום שישי ה28 לאוקטובר 2005.
לא ישנתי כל הלילה, שוב! הפעם הייתי במרכז וחזרתי רק בשעות הבוקר.
הייתה מטרה להגיעי למרכז, אותה לא הצלחתי להשיג, אבל רוב הזמן היה נחמד בכל זאת.
לישון , אני כ"כ רוצה לישון...
אני חולם בהקיץ על חלומות שאחלום כשאשן...
היום הייתי אמור לנסוע לצפון למסיבת יומולדת של ידידה שלי. אנשים טובים, את רובם אני מכיר.. מוסיקה מעולה בווליום שמפוצץ את האזניים (ממש כמו שאני אוהב) , אלכוהול בכמויות סיטונאיות, ממש מסיבה כיפית. אפילו אמורות להגיע כמה בנות שאיני מכיר, אך סיפרו לי שהן מעוניינות להכיר אותי.
לא נוסע למסיבה!
אני לא נוסע כי אני עייף מידי.
אני חושש שהנהיגה לצפון היא לא הרעיון הכי בטוח שיש כרגע, וגם לא לילה נוסף ללא שינה, במיוחד כאשר מערבים בזה הרבה אלכוהול ובנות חרמניות שמעוניינות לפגוש אותי.
אני עייף מידי בשביל כל זה, העיניים שורפות לי.... כבר מספר ימים שלא ישנתי בכלל, אני מרגיש על סף התמוטטות ולא מתאים לי עכשיו לנהוג שעות באוטו כשאני מסיע חברים. אני כבר לא ממש בטוח לציבור כשאני על ההגה עם רמת עייפות שכזו. חוץ מזה, מחר בבוקר אני עובד.
נכון, קראתם טוב. מחר, ביום שבת בבוקר בשעה05:30 אני מתעורר, ויוצא לעבודה. דאם-איט!!
אז במקום ללכת למסיבה החלטתי להישאר בבית ולישון. אני אכריח את עצמי לישון, אם לא ארדם אני אקח כדורים. (כן... נכנעתי... אולי באמת אקח כדור אחד או שניים או עשר!)
בסוף השבוע הזה אשן! זו הבטחה שלי לעצמי.
אני מקווה שלא יתקשרו אליי כל הזמן ויעירו אותי כי אז אני ממממממממש אתעצבן!! הייתי מכבה את הטלפון אך אני צריך שיעיר אותי מחר ב5 וחצי בבוקר (פאק, זה מוקדם בשביל יום שבת) .

הרבה אנשים הביעו דאגה בתקופה האחרונה לנוכח הבעיה שלי שאיני ישן.
אנשים הביעו פליאה על שנשאר בי עוד מרץ רב למרות הלילות הלבנים.
לך תסביר להם שהמרץ זה מהנשמה, ולא מהשרירים.
איך יבינו שלמרות שאני עירני וחד כמעט כהרגלי, הגוף מבקש לקרוס. נותרתי עם השאלה מתי הוא יקרוס , אחרי כמה לילות נטולי שינה אתמוטט.
טוב נו, לפחות החלטתי לוותר על המסיבה הערב. אחת הסיבות היא כדי לא לנהוג, אחרות הן כי אני יודע שאני אמות מעייפות שם, ובנסיעה הארוכה חזרה הבייתה בלילה. בעצם לא הבייתה, אלא ליום עבודה.


************************

Iv'e been a very bad boy…..
(does anyone wann'a punish me? : ) )

אני מדבר על משחק השרביטים המטופש. קיבלתי לא מעט כאלה ועדיין לא עשיתי איתם כלום. מבטיח לשלח אותם על פני הארץ בימים הקרובים, אולי אפילו מחר.

***********************


לילה טוב לכולם...

לפני 19 שנים. 27 באוקטובר 2005 בשעה 3:37

לכל המתעניינים, השעה כבר05:30 ..

נכון, אני עוד מתהפך לי,
צד ימין,
צד שמאל,
צד ימין,
צד שמאל,
על הגב,
על הבטן,
חצי על הצד,
אולי הפוך... עם הרגליים במקום שבד"כ מונח הראש.
השעון לא זז.
מוריד את השעון.
מנסה להירדם.
חושב על כבשים.
על פילים,
על אוגרים...
באוגרים כמעט נרדמתי אבל בסוף התעוררתי כי הסתקרנתי לראות מה השעה.
מפעיל מוסיקה.
מכבה.
מפעיל...
חושך .
אור.
קר לי.
שמיכה,
חם מידי,
מוציא ידיים,
לא נוח - מכניס ידיים.
רגל אחת בתוך השמיכה רגל שניה תלויה באוויר מחוץ לשמיכה.
כרית אחת,
שתי כריות,
אוף..! מי בכלל צריך כריות.
לא.. בעצם שתי כריות זה טוב.
לא, אחת, ובלי שמיכה ובחושך ועם מוסיקה.
ממתין...
ממתין...

ממתין...



ממתין...





ממתין.......






לא, אנ'לא נרדם.



05:30
ממלא אמבטיה,
כותב פוסט הזוי במקצת עד שהאמבט מתמלא.
מביט החוצה - זריחה.
אני אוהב זריחות.


יאלה, לאמבטיה.
אח"כ כבר יעלה השחר ואז , כרגיל, תיפול עלי העייפות.
מזל שאני עובד היום רק מ15:00.

רוצה לסיים את הבלוג, אבל מה אומרים?
לילה טוב? בוקר טוב?



בקיצור, שיהיה רק טוב...

לפני 19 שנים. 26 באוקטובר 2005 בשעה 21:45

אז ככה, היום יש לי חצי יומולדת.
23 וחצי בדיוק.
מגיע לי חצי מזל טוב, לא?

הממ.. אולי נעשה מסיבה ונחגוג?

(יאללה, להתחיל עם ה"חצי-ברכות", ועם ה"חצי-מתנות". . .)

*******************************


היום היה פיגוע.
5 הרוגים ועוד כמה שלצערי כנראה ימותו.
לא מצאתי בבלוגים שום אזכור לפיגוע. (חוץ מנריסה המדהימה ששיתפה בחוויה של אחד הפצועים)
בלוגים – המקום שמביא את נבכי נפשם של האנשים פה. המקום שמציג את עומקם של אנשים, ושום זכר לפיגוע הנורא בחדרה.

אני תוהה האם הסיבה היא שלאנשים פה לא אכפת.
תוהה האם עברנו כולנו, כעם, תהליך של התרגלות והדברים האלו כבר לא ממש משפיעים עלינו אם אנחנו לא מכירים את הנפגעים או אם אין לנו סיפור של "הייתי אמור להיות שם"
אני תוהה אולי זה בכל זאת אכפת לאנשים , אבל לא חשוב מספיק. לא כמו מה קרה לי היום בסשן או מה היא אמרה לו ומה הוא עשה עם זה.
אני תוהה האם בבלוגים לא נכתב על הפיגוע כי זהו מקום מפלט של אנשים מהמציאות היומיומית (בינינו, זה לא ממש משכנע כי כשמפריע לכם – אתם כותבים).

אז למה?
למה אף אחד לא כתב על משפחות שלעולם לא יחזרו לעצמן? או על אנשים, שעד היום בבוקר עוד היו להם תכניות. תכניות אוניברסיטה, להחליף את הרכב, לצאת מהמינוס בבנק , להתפטר מהעבודה, לכתוב לה..לא לכתוב לה.. לומר את שלושת המילים, להמשיך הלאה...
למה אף אחד לא כותב על התכניות שהיו לאותם אנשים למחר? לקנות שמן זית וקילו תפוחי אדמה, לבטל את התור לרופא השיניים, ללכת לאסיפת הורים של הילד, ישיבה דחופה, יומולדת של חבר טוב...

למה אף אחד לא זוכר שהיום נהרגו חמישה אנשים?
למה אף אחד לא זוכר שהיום הפכו עוד 3-4 אנשים לנכים, או לצמחים.
למה אף אחד לא מבין שחיים של עשרות אנשים יתנהלו מהיום בבית החולים סביב יקיריהם שבשיקום?
למה אף אחד לא מבין שגם הפצועים הקלים ביותר שם, נפגעי החרדה, לעולם יזכרו במראות הנוראים ויתעוותו כשיריחו בשר שרוף על האש...

באמת שזה מציק לי...

אולי כי הייתי שם הרבה. ראיתי לא מעט בחיי. לא מעט סבל, לא מעט דם, לא מעט מוות.
היה לי הכבוד המפוקפק להיות נוכח במספר פיגועים וזה נשאר. לא כמו פצועי חרדה, גם לא כמו פצועים בגוף או בנפש... פשוט.. נשאר פשוט שכזה, כזה שזוכרים היטב אבל לא עושים מזה סיפור. כזה שזוכרים איך נשמעות הצרחות ואיך מריחים הריחות, אך לא מתעוררים מזה בלילה.
כזה שחוזרים הבייתה והנעליים מלאות בדם ולפעמים גם בשאריות אחרות, אבל אח"כ קונים נעליים חדשות והכל בסדר.

אז זה קצת מציק לי זה הכל, תרשמו על מה שבא לכם.
אולי לכם זה לא ממש מציק.
אולי אתם כבר התרגלתם....

**********************************************

עייפתי...
מקווה לישון כמו שצריך הלילה.
אחרת אתמוטט מתישהו.
נראה לי שאולי הלילה אצליח..
זו תהיה חצי מתנת חצי יומולדת ממני לעצמי.
: ) זה משעשע אותי...

***********************************************\

לפני כמה ימים הייתי בהופעה במצדה.
שני ענקים במוסיקה הישראלית, לפחות לדעתי: מיכה שטרית וברי סחרוף.
ההופעה הייתה אקוסטית. מאה אנשים מקסימום במצדה מסביב ל4 כיסאות האמנים.
היה מ-ד-ה-י-ם!!
היה אינטימי ונחמד, הם עשו גרסאות אקוסטיות ומיוחדות לכל השירים הכי טובים שלהם ובסוף ההופעה אפילו ירדו אלינו להסתחבק. היה ממש נחמד. לאחר ההופעה החלטנו אני וחבריי לרדת לרכב דרך שביל הנחש , ברגל, למרות שבכרטיס כלולות גם הסעות ברכבל.
היה ממש כיף, מדהים, ורומנטי.
מומלץ!!

*******************************************88

כבר הזכרתי שיש לי היום חצי-יומולדת?
: ) )

לפני 19 שנים. 26 באוקטובר 2005 בשעה 1:29

באמת שניסיתי... באמת...
אבל גם היום אני כותב פה בשעה 3:30 לפנות בוקר, לא מצליח להרדם.

ולכל אלו שישנים עכשיו: היו שמחים בחלקכם..

לפני 19 שנים. 25 באוקטובר 2005 בשעה 2:10

כבר שלושה לילות אני לא ישן כמו שצריך.
בעצם... אני כמעט ולא ישן בכלל.
כל הזמן רק מחשבות ומחשבות ומחשבות...
תכננתי היום ללכת לישון ב22:00. אפילו לפני כן.
הייתי בטוח שהיום זה ילך, אני הרי מת מעייפות. העיניים כבר שורפות והגוף חלש. המחשבות מבולבלות , הן חייבות להתעייף מתישהו ולתת לי לישון.

השעה עכשיו ארבע לפנות בוקר.. נראה לי שהיום זה כבר לא ילך. לא נורא.. אולי מחר.

אם רק לא הייתה לי בכל יום סיבה אחרת לקום מוקדם...
גם כן חגים.

לפני 19 שנים. 24 באוקטובר 2005 בשעה 10:29

בחיים לא הייתי מאמין. בחיים!
טיפת רגישות והבנה... אין.
לא ביקשתי הרבה.. טיפה. אבל גם זו בקשה מוגזמת כנראה...
ובדיוק ממי שלא ציפיתי שיעשה זאת.
בדיוק מהכיוון בו אני משקיע והשקעתי.
אחרי כל מה שאני נתתי,
הקרבה אין קץ, חברות אמת, תמיכה ברגעים הקשים ביותר...


מזל שאני אף פעם לא צריך תמיכה, בחור חזק שכמותי,
איזה מזל שאין לי תקופות בהן אני חלש
מזל שאין לי תקופות בהן קשה לי.
מזל שלא קשה לי עכשיו...
מזל שאני לא צריך אפ'חד עכשיו!
מזל...
כי לו הייתי צריך עכשיו, לו היה לי קשה עכשיו, אני יודע, פשוט יודע שהייתה לי התמיכה שאצטרך.
הרי אין חבר טוב ממני, חבר עד הסוף. תומך, מקריב, מבין , רגיש...
גם כשמדובר בעניינים שקשה לי לדבר עליהם או לשמוע עליהם,
גם כשכואב לי או קשה לי או עייף לי.
מזל...
לפחות אני יודע שחבריי יהיו שם בשבילי כשאצטרך אותם, יבינו אותי, ויהיו רגישים מספיק בשביל לא לחשוב רק על עצמם ולהוריד אותי נמוך יותר ברגעי הקשים.

הבטחתי שלא אעזוב כשקשה , אז מנצלים?
אז מותר לפגוע ולדרוך עלי?
שיהיה ברור. לא!
ברור לי שנוח לעשות זאת, הרי לפעמים נדמה כאילו תמיד הייתי שם, ותמיד אשאר.
לפעמים נדמה שהמטרה חשובה לי יותר מהדרך..
שיהיה ברור. לא!

אני מבקש להפסיק לקחת אותי כמובן מאליו.
גם לי יש רגשות, כבוד, רצונות..
מי שמקבל ממני כ"כ הרבה אמנם מקבל זאת ללא תנאי, אך רצוי שישמור על הדברים הבסיסים האלו.
אני דורש להפסיק לקחת אותי כמובן מאליו, אחרת לא אהיה מובן מאליו יותר.
אחרת אהיה מובן יותר בכלל.

תודה

לפני 19 שנים. 24 באוקטובר 2005 בשעה 0:01

פאק.
אני מניח שהיא הייתה צריך להגיע מתישהו, נקודת השבירה הזו.
דווקא לבד עמדתי כנגדה בצורה מוצלחת יחסית.
דווקא לבד התמודדתי יופי.
אבל אנשים מוכרחים להתערב תמיד.
לכעוס, להעלב.
אמרו לי עכשיו שאני לא משתף כשרע לי.
ב-א-מ-ת...
בחייאת זומזום לא משתף...

וואלה, פעם באף-פעם אני רוצה להתמודד עם הדברים לבד.
פעם במיליון שנה אני מתכנס בעצמי, שוכח את בעיותיהם של אחרים ודואג לעצמי לשם שינוי.
בעצם.. גם זה לא מדוייק. לא נטשתי אחרים, רק התכנסתי בתוך עצמי ערב אחד עם בעיותיי, בלי לשתף. עדיין הושטתי את ידי לעזרתם של מיליוני רעבים ברואנדה, וגם לקצת סאדו-מזוכיסטים בתסבוך.
נא חוי.
אז באמת תרם לי ל"משברונצ'יק" שלי שנפגעתם ממני.
שכחתי שלכולם מותר לבקש את הלבד שלהם, אבל לדניו אסור.
הרי כולם יודעים שאני "שואב" מידע אישי ביותר, אז מן הסתם חייב תמיד להיות חשוף ופגיע בפני אחרים.
הפעם- אני לא רוצה. וקבלו זאת כעובדה!
זה לא אומר שאני אוהב אתכם פחות, או שאני שם בשבילכם פחות, רק שאתם פה בשבילי פחות.
תחיו עם זה, מחר יום חדש.

לפני 19 שנים. 22 באוקטובר 2005 בשעה 18:30

גדולתו של אדם בכך שאינו נכנס למלחמה אם אינו בוחר בכך.

גדולתו של הלוחם במלחמה בכך שהוא מבין שבמלחמה כולם מפסידים בצורה כזו או אחרת.

גדולתו של אדם בכך שהוא בוחר את קרבותיו ואינו נגרר אליהם.

המלחמה הכי קשה, היא להימנע ממלחמות – כך בין עמים, וכך בין אנשים.




גיבור גדול - סי היימן
------------------------
מלחמות, כבר לא קורות בחורף
אפילו לנו קצת קר בשביל לשנוא
מלחמות, כבר לא קורות בחורף
אפילו לנו קצת קר בשביל לכבוש.

מלחמות, כבר לא קורות בקיץ
אפילו לנו קצת חם בשביל לשנוא.

היי אתה !
גיבור גדול -
בוא והראה שאתה יכול
זו לא חוכמה להיות חזק
רק במלחמה
בוא והראה לה
קצת חיבה.

לפני 19 שנים. 22 באוקטובר 2005 בשעה 3:24

הכוסית עם השפתיים !!

(נה נה נה נה נה)...

:)))))))





(אה כן, וזה אולי המקום לציין שמאוד נהניתי!)

לפני 19 שנים. 21 באוקטובר 2005 בשעה 13:38

לפעמים נדמה לי שאני לוחץ יותר מידי.
פעמים אחרות אני מרגיש כמאכזב מכיוון שהחופש אותו אני נותן הוא גדול מידי, וחושש שבצד השני קיימת ציפייה ליותר.




מה שמצחיק הוא שלפעמים שני הדברים הללו קיימים בו זמנית.