מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

אחח, מליסה, מליסה....

איכות זו לא מילה גסה. מומלץ!!

יורד פה מבול !!!!!!!!!!!

איזה כייייף!!!!!!


מבול ענק! שעושה רעש על החלונות ועל המכוניות ועל התריסים! מבול כזה שמחכים לו כל הקיץ ...

אני יושב כבר 10 דקות ובוהה בגשם המטורף הזה.. יודע שיפסק מתישהו אך כ"כ מסרב להכיר בכך...
:)))))

גשם...
ישששששש.....

אני לא יודע כיצד להתמודד עם מצב בו לבחורה מדהימה שאני מכיר ואוהב נמאס.
נמאס לה...
היא רוצה למות...
פוחדת...
מה אומרים לבנאדם כזה?
האינסטינקט מוביל אותי לומר "תחזיקי מעמד" או "יהיה בסדר" .
הלב מוביל אותי לרדת על ברכי ולהתחנן שלא תעשה את הצעד הנורא.
המוח יודע ששום דבר שאומר או אעשה לא יוכל לעזור לה אלא רק היא בעצמה.
אך הנפש... הנפש מזדהה. הנפש מבינה. הנפש עוצרת את האינסטינקט ואת הלב ואת המוח, הנפש תוהה האם אין רצונו של אדם כבודו והאם אין לאדם זכות לשלוט על הדבר הבסיסי ביותר בחייו – עצם החיים.
הנפש מזדהה כי הנפש כבר הייתה במקום ההוא. כבר ידעתי את התחושה שאין בשביל מה (או מי) להישאר, הכרתי בעבר את התחושה של "כבר אין לי כוח להילחם.."

ועכשיו ווידוי עצמי , שבעבורי הוא חושף וכואב:
בתקופת גיל ההתבגרות הייתי בדיכאון. כולם אמרו לי שזה גיל ההתבגרות ושכך אמורים להרגיש(וכמובן שזה עזר מאוד! אנשים סתומים שכמותם), אך אני ידעתי שזה יותר מכך. היום בדיעבד ברור לי שהיה שם דיכאון הרבה יותר רציני, אולי אפילו קליני, אולי... דיכאון שמבוסס על הרבה דברים שרק היום אני מסוגל לראות בעין אובייקטיבית ולהצביע עליהם.

כמעט התאבדתי. כלומר.. ממש רציתי, אבל פחדתי.
ואז עוד יותר שנאתי את עצמי כי אפילו לגמור את זה אני לא מסוגל. כבר לא היה כעס , היה רק יאוש. המון יאוש, ואולי גם שרידים של כאב מהולים בשנאה עצמית ובביטחון עצמי ירוד.
עם הזמן התחושה הזו הלכה והתחזקה,
התחדדה אצלי ההבנה שאני בוחר לשים לזה סוף.
ואז הייתה ההתלבטות הקשה מכל – באיזו דרך אבחר.
לא אספר כאן מה הייתה החלטתי, אך אגלה שהנחתי את ידי על הציוד הדרוש, אשר באותם ימים היה הרחק מהישג ידי. בכל יום הייתי נשכב על המיטה ומנסה להתאבד, ובכל יום מחדש הייתי עוצר רגע לפני הסוף.
כאמור, מפעם לפעם הרגשתי אפס יותר גדול והרגשתי איך מתעצמת בתוכי תחושת ה"אין לי כוח יותר" וה"אין בשביל מה להישאר".

עד לרגע זה איני יודע מדוע לא עשיתי זאת, ועד היום אני תוהה האם ביצעתי את הבחירה הנכונה ביום בו נשכבתי על המיטה, אך כבר לא ניסיתי להתאבד.
המשכתי לחיות.
עודני קיים.
האם בלב שלם?
לא.
לפעמים זה כ"כ קשה..
לפעמים לא ממש ברור לי למה אני ממשיך כאן,
לפעמים... ממש לעיתים רחוקות... מתגנב לראשי הרעיון לבצע זאת עכשיו.
כן, כאן ועכשיו. רצוי בדרך קריאטיבית ומהירה.
החיים נראים לי טפלים למדיי.
עד היום לא מצאתי סיבה ממשית להישאר, סיבה עם הרבה משמעות ועוצמה.
אני שוחה עם הזרם, נשאר כי כולם נשארים, לעיתים שמח, לעיתים עצוב. לעולם לא מאושר.
במבט פנימי עמוק ונוקב אני יכול לומר שאני בסה"כ מעביר כאן את הזמן עד שתפגע בי משאית, או עד שאמצע משמעות עמוקה יותר מכל אותן סמי-משמעויות לחיים, פסאודו-סיבות לחיות.



אז החיים מעמידים אותי כעת מול פראדוקס נוסף.
למרות כל מה שסיפרתי אני לא רוצה שאותה בחורה תשלח יד בנפשה.
ברור לי שהיא אישה מדהימה ויש בה המון!
אני יודע שכרגע זה לא ברור לה, וגם אם היא יודעת זאת, זה לא משנה לה יותר מידי.
היא לבד. מרגישה לבד.
לבד... איזו מילה נוראה.
כמה משמעות יש למילה הזו.
בשביל אנשים כמוה משמעות המילה "לבד" דומה למשמעות המילה "חיים".
אני מרגיש כמו ילד קטן שעומד מול אדם גוסס ו(אני)צועק "לא רוצה, לא רוצה!"
אני מנסה לדמיין את המצב בו היא אכן תתאבד וליבי נשבר.
החיסרון מורגש.
הכאב כבד.
ברור לי שהיא כבר אינה מסוגלת להרגיש בהפסד העצום, אלא רק הסובבים אותה. חבריה.. אמה.. אני...
אני עומד מול הפראדוקס בלב קרוע ודעות אמביוולנטיות.
אני מאמין שלאדם הזכות המלאה להחליט לסיים את הפרק הזה שנקרא חיים. אני מאמין שלעיתים זהו מעשה נכון. אני מבין אדם אשר לאורך תקופה ארוכה רע לו, והוא לא רואה את האופק או את התקווה. מבין את רצונו הכנה לא לחיות יותר. למות.
הייתי שם. לעיתים עדיין מרגיש שם.
כשריק ואין משמעות... איזו סיבה יש להמשיך?

לכל אחד הסיבות שלו, אני מניח.
את הסיבה שלי עדיין לא גיליתי אז איך אראה לה את הסיבות לחיות? את הסיבות שלה?

אני נקרע בין שתי דעות שונות, נקרע בין הניסיון לעצור את התהליך לבין מתן לגיטימציה לתהליך. מכל האנשים בעולם – אני האחרון שמסוגל לעזור כאן, האחרון שישמיע קול ברור ויאמר "אל תעשי זאת". איני מרגיש שיש בי הזכות לעשות זאת, מכיוון שזהו רצוני האגואיסטי שלא לאבד אותה. איני בטוח כלל שטובתה היא אכן להישאר כאן, בעולם בו היא סובלת ... בעולם בו קשה לה.. בעולם בו נפשה הפצועה כואבת ומיואשת.
בכל רגע המצב יכול להשתפר, אם בעזרת שינוי גישה, אם בעזרת אהוב חדש ואם בגלל משהו אחר... בכל רגע המצב יכול להשתפר, אך יכול גם לא. אני איני משתייך לאג'נדה שטוענת שהמתאבדים הם סוציומטים. כמובן, יש כאלה, אך לא כולם כאלה. ישנם אנשים (כדוגמתי) שפשוט לא מצאו משמעות עמוקה מספיק מבחינתם או שסובלים את סבלם של אחרים ומושפעים מהרוע השולט בעולם, ישנם אלו הסובלים ממחלה נפשית כזו או אחרת, או ממחלה סופנית קשה.... וישנו עוד סוג אחד...
יקרה , את משתייכת מבחינתי לקבוצה האחרונה, הקבוצה אשר האנשים בה זקוקים למעט חום ואהבה, למעט רכות ותשומת לב. כמה זמן לא הרגשת חום שכזה...
יקרה, את אהובה- ולא רק עלי , אלא על רבים. דבריי נשמעים לך בוודאי כמו גיבובי שטויות אך מעולם לא שיקרתי לך ואיני מתכוון להתחיל עכשיו. אני אוהב את נפשך ומעריך את אישיותך, ואת מה שאני רואה בך, רואים בוודאי עוד רבים. רבים... אך לך קשה לראות זאת בעצמך.

יקרה שלי, את פנית אלי בזעקה לעזרה. בוודאי לא ידעת את כל הדברים אשר חשפתי עכשיו בפנייך, ובוודאי לא הכרת את גישתי להתאבדות. זעקתך הכמעט אילמת נשמעה בקולי קולות אצלי ועדיין מהדהדת!
אני האדם הכי לא נכון לצעוק אליו "הצילו" בעניין זה, מכיוון שלרוב אני מזדהה עם הרגשות שעולים וקשה לי לבקש בצורה אגואיסטית שלא לאבד אותך, בעוד נפשך בוכה וכואבת. אני מכיר את כאבך ומרגיש אותו יחד איתך, יקרה. אני אולי האדם היחיד מכל אוהבייך ש"ירשה" לך למות אם רצונך אכן שלם בכך, ואם סיבותייך כנות ואמיתיות. אך דעי לך, יקרה, שאת לא לבד. אני כאן כפי שתמיד הייתי - משתוקק להקשיב לך, לדבר איתך, ללטף אותך. את לא לבד ולעולם לא תהיי! כי אני קרוב קרוב, גם כשפיסית אני רחוק.
איני יכול לצעוק באוזנייך את התחנונים אשר בתוכי, ואיני יכול לבקשך שלא לעשות את הצעד הנורא אותו את מבקשת לעשות, אך יכול אני להיות לך חבר טוב ואוזן קשבת. רוצה אני להוות לך מצפן ולנסות להאיר את דרכך החשוכה. מבקש שתרשי לי להרעיד את האדמה שאת דורכת עליה, מבקש שתרשי לי לגעת בך במקומות בהם מעולם איש לא נגע.. לגעת הכי עמוק שיש... לגעת בך...
ואולי אוכל להעלות חיוך על בדל שפתייך, אולי אוכל לשנות את רגשותייך או את זווית ראייתך ולו במעט...
אולי אוכל לגרום לך להתחרט....

אתה כפוי טובה, אתה אוכל חינם, אתה חרא, אתה מנייק. אתה חסר כל הגינות או יושר פנימי, הגרעין הפנימי שלך מקולקל ורקוב – המצב בלתי הפיך ולדעתי זה ישאר כך עד ליום מותך, או עד שתישאר לבד ותבין מה עשית ואיך הרחקת את כולם בעצם היותך האדם שאתה.
לא, אם מישהו לא מקשיב לך או לא עושה בדיוק כדבריך זו לא סיבה להתנהג אליו כפי שאתה נוהג. אם לאדם אחר יש במקרה דעה שונה משלך לפעמים זה הוא שצודק ולאו דווקא אתה.
אתה שמן ולא עושה כלום בנידון!
אתה רע ואתה לא עושה כלום בנידון!
אין בך טיפה של חמלה או אנושיות!
והכי גרוע...
אתה עדיין לא מבין מה אתה עושה ואת חומרת המעשים. אתה עדיין לא מבין מדוע אנשים מתרחקים ואתה ממש ממש לא מסוגל להעלות על דעתך שאולי אתה בעצמך זו הבעיה!

אין שום דבר שאין לו תחליף, תמיד ידעתי זאת.
גם את הדברים שהכי "אין להם תחליף" ניתן להחליף. תמיד יש במה או במי להחליף אותם.
מטבע הדברים, לכשיוחלפו הם יוחלפו בדבר טוב יותר. ישודרגו.
המילה שדרוג היא קיצור של המילים שיפור דרגה והיא הומצאה בעשור האחרון, אולי קצת לפני כן.
ככה זה בימינו. אנשים תמיד שואפים להשתדרג במשהו (או מישהו) חדש יותר
שנמצא פחות שנים בשוק (מכונית חדשה יותר, פלאפון מודרני יותר, בן זוג צעיר יותר, וכו'). לעולם ישאפו האנשים בימינו למשהו יותר איכותי, שנותן תמורה גדולה יותר בעבור השקעה פחותה יותר.
לכן גם הומצאה המילה "שדרוג".

היכן מתגלה האירוניה?
כאשר אדם רוכש לעצמו משהו חדש, משודרג, הוא תמיד ישקיע בו יותר ממה שהשקיע במכשיר הקודם.
קחו לדוגמא פלאפון חדש – לרוב ההשקעה בו (הכספית וגם הנפשית) תהיה גדולה הרבה יותר מהמכשיר הישן והפשוט, שאמנם נתן פחות, אך סיפק את הצרכים הברורים של send ו end. אז נכון, במכשיר החדש יש ספיקר ומצלמה, וצלצול שמעולם לא שמעתם במכשיר נייד, אך בעבור כל התענוגות האלו אתם לרוב משקיעים הרבה יותר משהייתם משקיעים במכשיר הישן.

לו היה העניין מתבטא רק בנושא התקשורת הסלולרית לא הייתי מטריח את עצמי לכתוב כאן בבלוג על האירוניה המצחיקה הזו אך מכיוון שמדובר בסוגיה שמתפרשת על כל תחומי החיים (כפי שציינתי קודם: טלפונים, מכוניות, רפואה וכו') אחדד את הנקודה: אנשים תמיד רוצים משהו טוב יותר, בד"כ בפחות השקעה. תמיד ניתן להחליף את הישן למוצר איכותי יותר בעל שיפורים לרוב. בהרבה מקרים אכן יתבצע השדרוג, לעיתים בגלל שהמכשיר התקלקל ולעיתים סתם בגלל רצון בקידום ושיפור, הרצון לקבל יותר מבלי לתת יותר.
לאחר השדרוג יש לנו בידיים משהו חדש ואיכותי יותר, אנחנו עומדים במקום הרבה יותר טוב משעמדנו קודם, אך למרבה האירוניה אנו נאלצים להשקיע יותר.
נאלצים להשקיע?
אולי בעצם כשיש בידינו משהו איכותי יותר אנו רוצים להשקיע יותר, ולא עושים זאת מתוך הכרח?

.

.

.


אין שום דבר שאין לו תחליף, תמיד ידעתי זאת.
היום גיליתי שגם לי יש תחליף, ושבכלל לא הייתה בעיה למצוא אותו.
לפתע אני נאלץ להתמודד עם העובדה שיש תחליף לכל מה שנתתי, ושכלל לא לקח זמן למצוא את התחליף שלי.
התחליף שלי, כצפוי, משודרג. צעיר יותר, איכותי יותר, משקיע יותר, ונותן יותר. יש בו תכונות מדהימות....
הצורך להבין שנמצא מישהו שיותר טוב ממני בתחום בו אני הכי טוב, בתחום בו הייתי טוב יותר מכולם, הוא לא טבעי בשבילי, אך הוא נדרש. יש כאן עניין גדול יותר מסתם אכזבה על שאיני בלעדי יותר. בנוסף לעובדה שאיבדתי את מה שהיה לי ואת מיקומי שם, טמונה בעניין הזה מפלצת גדולה אשר מהדהדת במוחי ללא הרף: אני כבר איני הכי טוב בזה. יש מישהו שיותר טוב ממני, מישהו אחר שנבחר למלא את תפקידי, בתפקיד בו אין אף אחד שיותר טוב ממני.

לו היה לי טלפון מקולקל הייתי מחליף אותו. אז מדוע שלא יחליפו אותי בשעה שכזו? אני מודה ומתוודה שהייתי מקולקל, אז צריכים לשדרג אותי. ההבנה הזו גורמת לי לקלוט שיותר טוב עם השדרוג ולא איתי. איני ממורמר כ"כ על העובדה שהוחלפתי, אני אפילו מרוצה מכך שלא נחרבו אימפריות בגלל שאני כבר לא משקיע מספיק. כן, זה כואב לי שאיבדתי באופן סופי, מוחלט ובלתי הפיך את מה שהיה לי, איבדתי את מי שהייתי במקום ההוא. אבל המפלצת המהדהדת שבי לוחצת על נקודה אחרת, רגישה יותר. הפעם זה אני וכאבי. הפעם זה אני, שהיה הכי טוב ולפתע נחתה עליי הידיעה שאין עוד המצב כפי שהיה. מהדהדת בתוכי מהירות ההחלפה, מהדהדת בתוכי ההבנה שאיפה שאני לא נמצא - יהיה אחר.
מה זה אומר במחשבה עמוקה וקוסמית יותר? האם היכן שאני לא נמצא - אני לא חסר?
האם באמת רחוק מן העין רחוק מהלב? או שמא אנשים יעשו הכל בכדי שחסרוני במקום בו היו רגילים בי , לא יורגש להם והם יחפשו (ולרוב גם ימצאו) אחד שווה ערך אם לא יותר טוב? מה כל זה אומר עלי? ועל הייחודיות שלי, ושל כל אחד ואחד מאיתנו? עד כמה באמת אנו נחוצים במקום העבודה שלנו? או בעבור בני הזוג שלנו? האם באמת אנו משמשים דמות שאין לה תחליף בחיי מישהו? האם מצב כזה אפשרי בכלל?





*****

אני קורא את כל מה שכתבתי ומבין שאלו הם אכן רגשותיי ומחשבותי, אך שלא בצדק. במקרה המדובר באמת היה צורך לשדרג אותי. אין ספק שהיה צורך שכזה. למעשה, אני הוא זה שלקח צעד אחורה ובכך נתן מקום להחלפה שכזו, ובכלל , אולי אפילו בצעד זה נתתי מקום למחשבות על חלופה במקומי לחלחל לראש האחראים לשינוי הזה.
אין ספק שהיה צורך להחליף אותי, כי כבר לא נתתי את התמורה והתפוקה שנתתי בתחילה. כבר אין בי את אותו ערך שהיה בי בהתחלה.
אז אם כבר שדרוג, למה לא באחד איכותי יותר, ועדיף גם צעיר יותר. מה שמטריד אותי זו מהירות ההחלטה, מהירות ההחלפה. בעוד שאני התלבטתי אנה ואנה בטרם החלטתי על צעדיי, הזדרזו בצד השני להחליט , להחליף, להשתדרג...

ובכן,
כנראה שבאמת אין שום דבר שאין לו תחליף, גם לא לי, וככל שהשינוי (התחליף) מגיע מהר יותר ואיכותי יותר, אדם יכול להבין דברים על עצמו ועל הצד השני, אשר החליף אותו.
גם אני.

צאת יום הכיפורים. אפשר להכריז באופן רשמי- השנה החדשה החלה.
יום כיפור בעיני אינו יום אבל אלא יום חג. תקופת החגים היא תקופה בה אנו מתנקים מבפנים ויום כיפור מבחינתי הוא שיא תהליך הניקוי.
כל העניין הזה של חשבון נפש ומחשבות על השנה החולפת הוא דבר בהחלט חיובי, ורוב האנשים באמת נקלעים לחשבון נפש בתקופה זו, אפילו בעל כורחם עקב השביתה האובר-כללית במדינה. בהחלט שמח ונקי אחרי יום כיפור, לפחות בשבילי, אחרי התנקות מבפנים, אחרי יומיים מנוחה בלי טלפונים , עבודה, חברים, או שטויות-מסיחות-דעת אחרות.

יום כיפור, יום טוב, יום חג, אך יש משהו שמעיק עלי מאוד.
לעולם יסמל בעיני צום יום כיפור את האבל על קורבנות מלחמת יום הכיפורים, אלפים במספרם. עשרות אלפים אם סופרים גם את הפצועים.
המספרים גבוהים אך אין אפשרות למנות ביחידות כמותיות את חשיבות הנופלים למשפחתם, לחבריהם, לבני\בנות זוגם, לילדיהם, וגם את חשיבותם לכם.
וגם לי ...
בלי אותם לוחמים גיבורים, יקירי שמיים ואמיצי עולם לא היינו כותבים כאן היום. גבורתם תוארה בפנינו מאות פעמים אך עדיין בלתי נקלטת גם למי שמאוד מנסה להרגיש את אשר הרגישו החיילים האהובים שלנו ברגעיהם האחרונים. לעולם לא נוכל לעשות מספיק בכדי להודות להם על שחוו את רגעיהם האחרונים בלחימה קשה אל מול המון חמוש הנע לקראתם ומבקש להורגם, ביודעם שאם לא ינוסו על נפשם – אבודים הם. לעולם לא נצליח להפנים את ההקרבה שנעשתה בעבורנו .

את יום הכיפורים הזה אני מנצל על מנת להביט השמיימה ולשאת תפילה קטנה אל הנפשות האבודות של יום כיפור. אני לוחש בתפילתי את ההתנצלות אשר בוערת בי, על שלא למדנו כלום ועל שלא הפכנו אנשים טובים יותר ומדינה נאורה יותר. אני מבקש סליחה על שעדיין תקועים אנו במעגל דמים אשר ממשיך לקטוף את מיטב בנינו, את חברינו לנשק, את אהובינו- אחינו.
אני מבקש סליחה מכל הלב ומביט אל הכוכבים המנצנצים, מנסה לחדור בעיניי את שכבת האטמוספירה ולקבל סימן מאותם יקירים אבודים.
איין.
שום סימן לא חוזר אלי.
הם מתים וכבר לא יכולים לענות לי.

אני ממשיך לנדוד במחשבות ומנסה לחשוב איך הרגישו אותם לוחמי הצדק בשנייה האחרונה של חייהם. חלקם בוודאי חששו, חלקם כנראה היו במהלכו של תהליך הסתערות או מגננה כנגד צבא אשר עליון במספרו ובכוחו על כוחותינו. צבא הנחוש להשמיד את כל חיילי ישראל ואת כל המשפחות אשר נותרו מאחור.
אני כותב את הדברים ותוהה מה עבר להם בראש, לאותם גיבורים, בשעה שקולות הירי הדהדו מכל עבר והם נלחמים על אדמה מוצפת בדם חבריהם, חוששים לגורל המדינה. בוודאי ראו את יום הדין מגיע, בוודאי חשבו שבעוד מספר שעות לא תהיה קיימת עוד מדינת ישראל, וכל אשר חשוב להם יאבד ביחד איתה.

ולפתע כאב חד!
מבינים שחטפו את הכדור.
מחשבה אחרונה עוד מספיקה לחלוף בראש, על המשפחה בבית או על אהוב שקיוו להתחתן איתו....
וצונחים על הרצפה. הכל נגמר. עולם חדל מלהתקיים.

מחשבותי, אשר נמצאות כבר הרחק איתם, חוזרות אל זמנינו באחת כאשר אני קולט בהפתעה שגם אני לחמתי וגם אני הקרבתי. גם אני שפכתי את דמי וגם אני קטלתי חיים דרך כוונות ברזל קרות.
לא למען הגאווה או הפאר אני כותב את הדברים, אלא על מנת להמחיש את העובדה שעדיין כלום לא השתנה. פשוט כלום! הנה אני, איש זקן בגוף של ילד אשר נלחם עם חבריו באנשים אשר החזיקו נשק כנגדינו. גם אנחנו נלחמנו כמו אריות, גם אנחנו יצאנו לעיתים למשימות התאבדות, וגם אנחנו מבקרים פעם בשנה את קברי חברינו, אחינו לנשק, אחינו.
איני משווה לרגע את הפעולות שביצעתי יחד עם חברי בעומקי רצועת עזה, נועזות ככל שיהיו, ללחימה הקשה של מלחמת יום כיפור. להיפך – אני בא לטעון שבאותם ימים נוראים נלחמו בודדים מול אלפים, פלוגות מול דיויזיות שלמות, חיילים מעטים אשר אינם מוכנים לקרב מול צבא גדול ואימתני אשר הכין את ציודו ואת רוחו במשך שנים לקראת הקרב הגורלי, ועל אף שנדמה לעיתים שאותן פלוגות הפסידו במערכה יש לזכור תמיד שהן ניצחו! אותם לוחמים אמיצים אשר הקריבו את עצמם למען המדינה (המדינה זה אתם, כן?!) ונרצחו ע"י הצבאות הסובבים אותנו הם הסיבה לקיומינו היום! ותזכרו את זה!!!
תזכרו את זה כשאתם צריכים להחליט מי אתם ולאן אתם מכוונים, תזכרו את זה כשאתם בוחרים היכן לשרת או במה לעסוק, ותזכרו את זה בכל פעם שאתם בפרשת דרכים וצריכים להחליט בין טוב לרע.
תזכרו את זה כשאתם רואים בחור עיוור או אישה קשישה מנסים לחצות כביש סואן, זכרו את זה כשאתם משליכים לכלוך על אדמה רווית דם מלאכים, זכרו את זה כשאתם חושבים רק על עצמכם ופוגעים באנשים סביבכם, וזכרו את זה... תמיד! לא לכם הזכות לפגוע באנשים ללא סיבה. לאיש אין זכות זו. הזכות היחידה שניתנה לכם מתוקף היותכם הצאצאים של לוחמי יום כיפור (גם אם לא באופן ישיר) היא להנות מהחיים שניתנו לכם במתנה וללא כל תמורה. אין לאף אחד שום זכות לקלקל לאדם אחר את המתנה הזו, אלא רק להאדיר אותה ולעזור לאחרים היכן שרק ניתן.

לא רק על הקורבנות אני מקונן היום, אלא גם על הפצועים אשר חלקם עדיין סובלים, וגם על האלמנות הרבות שחייהן הפסיקו באותה שנייה שחיי בעלן נגמרו. על אלפי הילדים אשר נותרו יתומים ועל כל מי שפניו מחווירות וגופו מתחיל לרעוד בחולשה כאשר הוא שומע את המילה "כיפור". הלוואי והייתה דרך כלשהי להוסיף חיוך על פניהם, ולו לרגע קט....
בעצם יש, אך כמו שכתבתי בתחילת הקטע הזה, לא למדנו כלום מאז.

מצחיקים אתם, מה צום קל, מה? כל היום אני שומע אנשים מאחלים לי "צום קל".

ריד מיי ליפס - הצום לא אמור להיות קל! אני אמור לסבול , לכפר על עוונותי, מה קל , מה?

אם הצום יהיה קל אז מה עשינו בזה?

האם דום שרוצה להעניש את שפחתו יאחל לה סשן קל? (ושוב, ניתן להכניס שס"ק לכל דבר – אפילו ליום כיפור)

האם במצב בו עומד פושע מול שופט בבית המשפט, האם אז יאחל לו השופט 10 שנים קלות בכלא?

צום קל...הצחקתם אותי.
יממה שלמה ללא מים ואוכל,
יממה שלמה ללא אפשרות לזוז מהבית עם הרכב,
יממה שלמה שגם בבית אין מה לעשות כי אסור טלוויזיה,
אסור מוסיקה,
אסור לשוחח בטלפון,
אסור לבשל ...

סעעמק! "צום קל" הם אומרים לי.







איזה מזל שאני לא צם!

: ) )

בוקר.

ירושלים.

אפור.

קר.

חורף.

כמה שהתגעגעתי לחורף...

נכון שעוד לא חורף, אבל צמרמורות הקור הבוקר הזה היוו תזכורת שהחורף בפתח ושעוד מעט יגיעו גם הקור העז,הגשמים והרוחות.

כמה שאני אוהב את החורף...
בחורף אני אדם מאושר יותר. הקיץ סתם גורם לי לנזול ולאבד כל טיפת אנרגיה.

אין, אין על החורף.
הקור הטרי של הבוקר,
הרחובות הנקיים והריקים מאדם,
ריח האדמה הרטובה,
הדשא הרטוב,
הרומנטיקה של ללכת רק על השבילים כי אחרת נתמלא בבוץ,
והכי חשוב - הגשם. אני כל כך אוהב גשם...
גשם חזק כזה. מבול כמו בתקופת נוח והתיבה, כזה שכל טיפה שפוגעת בך היא בגודל כדור טניס ולמרות שממש כיף בגשם הזה אנשים תמיד רצים באמוק לתפוס מחסה ממנו, או גשם קליל כזה, שהטיפות הזולגות עליך הן נעימות ומעלות חיוך רחב של רומנטיקה.

אם יש בת זוג זה גם נחמד מאוד בחורף... שוקו חם, סוודרים, להתכרבל, מקלחת חמה בשיא הקור, להגיע הבייתה רטובים עד לשד העצמות , הרגעים הזוגיים היפים שבין בני הזוג בזמן שמתייבשים ומחליפים בגדים...

ונחזור לפואנטה!
עוד מעט חורררררף!!!
איזה כיף.

היום בבוקר התמודדתי עם מתקפה רגשית של שתי בחורות שאני מרגיש כלפיהן בעוצמה רבה. באופן די אירוני אני לא בקשר עם אף אחת מהן. *
הראשונה היא האקסית שלי. אותה האקסית שעליה אני מקשקש בפוסטים האחרונים שלי. חלמתי עליה, חלמתי חלום שהתחיל ורוד, חלום בו אנחנו נפגשים ויש אחלה כימיה בינינו ממש כמו פעם. בסוף החלום אנחנו גם שוכבים, אבל אז קרה משהו ממש רע (לא אפרט כאן – זה מבוסס על משהו מאוד אישי) והחלום נפסק.
התעוררתי בבהלה ודבר ראשון הצצתי בפלאפון. **
גיליתי הודעה מהבחורה השניה עליה סיפרתי בהרחבה בתקופה האחרונה, היפה שלי. התקופה האחרונה בינינו הייתה מאוד קשה. המון פגענו ונפגענו. התעצבנו, רבנו... הינו רעים.
להפתעתי קיבלתי ממנה הודעה רכה ואוהבת, הודעה שמייד הרגיעה אותי מסערת החלום. הודעה שהביעה אהבה כמו גם הערכה והערצה. אולי זה הזמן לציין שלמרות שאנחנו לא מדברים כבר תקופה (חלאס להיפגע!) קיימנו אתמול שיחה ארוכה,חד פעמית, שהייתה טובה. כואבת, כמובן, אבל טובה. ההודעה שקיבלתי ביצעה שתי פעולות חשובות. הראשונה היא שכאילו היפה שלי הרגישה שאני חולם חלום שנגמר ממש מפחיד והיא השאירה הודעה שכזו על מנת להרגיע. הדבר השני שההודעה הזו גרמה לו – ניטעה בי תקווה שאולי הדברים חילחלו. אולי בעוד תקופה, כנראה ארוכה, נוכל להיות ידידים טובים אני והיפה שלי. זה מה שאני רוצה. כך גם אמרתי לה. רוצה להפסיק להרגיש ככה כלפיה. אבל כדי שבאמת נהנה אחד מהשנייה כידידים היא תהיה חייבת גם לרצות בכך, ולא להישאר תקועה בלשנוא אותי על הדברים לא הצליחו, לא לנטור טינה כי רוצה בזוגיות איתי, לא להמשיך לרצות את מה שלא הצליח למרות שניסינו בכל כוחנו ונכשלנו.
כך אמרתי לה אתמול, שהיא חייבת להפסיק לחכות לי- כי אני לא חוזר. לא ככה.

אז ההודעה הזו גרמה לי לחייך פעמיים. משתי הסיבות האלו.

לגבי האקסית היה מי שאמר לי שכנראה אני עדיין רוצה אותה ולכן חלמתי עליה חלום כ"כ טוב, אך אני מעדיף לחשוב שסופו של החלום מסמל את ההפנמה שלי שזה נגמר, שזה כבר לא יקרה. הסוף הזה מסמל את העובדה שאני ממשיך הלאה!

לגבי היפה שלי אני מלא בתקווה שאולי נכנסה בה ההבנה שאנחנו תקועים בסטאטוס קוו שממנו לא נוכל לצאת אלא אם שנינו נרצה לשנות, לשפר. וכן, השינוי ידרוש ניתוק של הקשר, השינוי ידרוש תקופה לבד, אך לאחריו נוכל לבחון אופציה לקשר של ידידות טובה (ואולי גם נחליט שלא).

* מה זה אומר עלי??
** מה בדיוק חיפשתי בפלאפון רגע אחרי ה"סיוט" שלי?



וכהרגלי בבלוג – שיר. אבל הפעם שני שירים, הראשון בשביל היפה והשני בשביל האקסית:

ליפה שלי :

פינה בלב \ יוסי אזולאי

לא יודע מה אומרים עכשיו,
את קולטת כבר את המצב,
לא רוצה להעמיד פנים
התבגרתי קצת עם השנים.

בשמלה שחורה ועקבים,
יש לך זכרונות כ"כ טובים.
ופנייך אטומות
ואת בעולם של אגדות נשארת

יש לך פינה אצלי בלב,
אני חבר, אני אוהב,
יש לך אותי וזה הרבה...
כל עוד את כאן ואת איתי
את תמשיכי לנגן על מצפוני.

איך הזמן עובר בין הדמעות,
וקשה לי כך אותך לראות.
אני לא הגבר הנכון,
את הולכת נגד השעון.

יש לך פינה אצלי בלב,
אני חבר, אני אוהב,
יש לך אותי וזה הרבה...
אך כל עוד את כאן ואת איתי
תמשיכי לנגן על מצפוני.


לאקסית:
last beautiful girl / matchbox20

This will all fall down, like everything else that was.
This too shall pass.
And all of the words we said - we can't take back.

Every fool in town would've left by now,
I can't replace all the wasted days,
The memory of your face.

I can't help thinking- Maybe if we ever could've kept it all together…
Where would we be…?
A thousand lost "forever"s and the promises that you never were giving me
Here's what I'm thinking:

It won't be the first heart that you break,
It won't be the last beautiful girl,
The one that you wrecked won't take you back
If you were the last beautiful girl in the world!

Tell me one more time how you're sorry about the way this all went down,
you needed to find your space,
You needed to still be friends,
You needed me to call you if I ever couldn't keep it all together- You'd comfort me.
You'd tell me about forever and the promises I never should have believed in.
Here's what I'm thinking:


It won't be the first heart that you break,
It won't be the last beautiful girl,
The one that you wrecked won't take you back,
If you were the last beautiful girl in the world!

This will all fall down. like everything in the world,
This too must end
And all of the words we said-We can't take back

It's over now and I've gone without
'Cause you're everyone else's girl
And it seems to me you'll always be
Everyone else's girl!

עומד על הבמה חשוף – מוכן להישרף!

אין חשש, פותח דף חדש...


כך כתבתי אתמול בבלוג. המילים האלו, מילותיו של שלום חנוך, מתארות משהו שקורה אצלי, מתארות רצון עז לשינוי. יש הרבה עבודה – כ"כ הרבה לשנות...
המילים האלו הן החזקות ביותר בשיר בשבילי. יש בהן המון משמעות כרגע. עומד על הבמה חשוף,מוכן להישרף. אני לא מוצא מילים טובות יותר להסביר כיצד אני חש. ממש כמו אדם שהחליט לקפוץ מצוק – אין מילים בהן יוכל לתאר את ההרגשה של שנייה לפני הקפיצה, כאשר הוא עומד בקצה הצוק ויודע שבעוד זמן קצר הוא יקפוץ לשם, הוא מרגיש את העוצמות שבתהליך הנפילה עוד לפני שהוא ממש נופל.
אבל מה? אצלי זו לא נפילה, אצלי זה טיפוס, ולכן יושב פה כ"כ טוב המשפט השני – אין חשש, פותח דף חדש. והרי ברור שכבר איני חושש. לאדם שנמצא במקום שלא טוב בשבילו אין מה להפסיד יותר, אני אשרוף את הגשרים הרקובים ואבנה במקומם גשרי פלדה מודרנים. גשרים גדולים וחזקים! המוכר והרגיל כבר לא יהיו פה, ואני יודע שלא אשאר לבד אלא אמלא את החללים שייווצרו בדברים טובים יותר.
הגם יהיה לי קשה ובודד לתקופת מה, איני דואג כי להישאר כאן - בסטאטוס קוו שיצרתי בעבורי, זו אינה אופציה יותר!!

עומד על הבמה חשוף – מוכן להישרף! (אין בי חשש, אני פותח דף חדש).


[ תקציר - קשה זה לא תמיד רע ]