תקראו לי משוגע אבל למרות הטרגדיה, למרות שכולם פוגעים וכולם נפגעים פה, במובן מסויים מה שקורה פה מאוד יפה בעיני.
צדק פואטי,
קראמה,
בומרנג,
לכולם.
גם לי.
לכולם.
לי ולו ולה וגם לה.
האירוע הזה מזכיר לי מדוע אני אוהב לקרוא מחזות, טרגדיות.
יש איזשהו קסם בצורה הפרסיסטנטית בה אימפריות נופלות.
(גם אם אחת האימפריות שקורסות במקרה זה היא אני)
יש קסם בדברים, ללא ספק.
אולי זה חלק מהיצר הבדסמי שלי ואולי זוהי פשוט הפיסוכזה בהתגלמותה אבל יש קסם במראה הזה של דברים איתנים ויצוקים מתפוררים בזמן קצר בעקבות השתלשלות עניינים בצורה מסויימת.
אין אימפריה שלא נופלת כפי שאין טרגדיה ללא סוף מר, וככל שהדמות מרכזית יותר בסיפור כך היא נופלת חזק יותר.
זה עצוב, אבל יפה.
זה נוראי אבל קסום.
זה טראגי...
כן, כולם בסיפור נפגעים, מי יותר מי פחות.
כולם בסיפור גם פוגעים.
כולם חלק מהסיפור הטראגי,
כולם חלק מהטרגדיה.
ואף על פי שקרסו קשרים ארוכים,
ואף אל פי שכבר אין ביטחון במי שהיו יסודות מוצקים,
ואף על פי שאנשים נפגעו פה, אנשים שסמכו על אחרים,
אם זה אני שבטחתי ונפגעתי או אם אלו אחרים שנפגעו ופגעו , ולא חסר כאלה בסיפורינו,
אף על פי כן,
תודו שיש פה משהו יפה...
תודו שיש בזה סוג של קסם......
{תקציר: פרטי הסיפור ישארו חסויים. תודה.]
לפני 18 שנים. 25 בדצמבר 2005 בשעה 16:59