לפני 18 שנים. 9 בדצמבר 2005 בשעה 17:19
יום שישי כזה כבר מזמן לא היה לי, הוא הולך להיות שקט ורגוע, רק דניו...
היו המון תכניות ,
היו המון ביטולים,
עכשיו נשאר הלבד הזה
בבית הזה,
בסופ"ש הזה.
כבר מזמן לא היה לי ערב שישי שקט בו נשארתי בבית. חודשים רבים שקצת נמנעתי מכך אבל הערב, חצי מבחירה, זה מה שהולך לקרות. אם לא יצוץ פתאום משהו יהיו היום הרבה קריאה (סוףסוף) וכתיבה ואולי גם איזה סרט טוב.
זמן איכות שלי עם דניו, זמן שמזמן לא היה לי.
יום שישי בלי מסיבות, בלי חברים, בלי משפחה, בלי תכניות... כיף!, אבל גם מבאס באותה נשימה.
ברור לי שאני צריך את הערב הזה כמו אוויר לנשימה, צריך להתחבר מעט עם חלקים שהרחקתי מעצמי ולדרוש בשלומם.
הרבה קרה בשבועיים האחרונים, איבדתי אהובים, גם הרווחתי כאלה.. טוב לי, רע לי, מבולבל לי. האמת היא שאני לא ממש מבין את הטוב הזה שמסתובב לי בפנים, ואני גם לא ממש בטוח שאני מסוגל להכיל אותו במינונים שהוא מגיע. עד לפני שבועיים הייתי בשלבי נפילה מתקדמים ואילו היום אני נוסק אל השמיים בכל הנוגע לחוזק העצמי ולחוסן הפנימי שלי.
כ"כ רציתי (ועדיין רוצה) לכתוב אבל כלום לא ממש יוצא, כנראה בגלל המינונים הגדולים של התוכן, זו תקופה שאני צריך להכיל בתוכי הכל, להכניס פנימה את כל השינויים ולחלחל אותם עמוק – למצוא מקום יציב ואיתן לכל שינוי כדי למקם אותו בדיור קבע - שלא יברח.
אולי היום יצא משהו על הכתב, הלוואי. היום התנאים מתאימים והנפש הבשילה מעט אז אולי.. הלוואי..הלוואי שהיום ייפרץ המחסום והפוסטים יתחילו לזרום החוצה.
[תקציר: אוהב את ההרגשה הזו, ועם זאת מעט חושש ממנה. מקווה שיהיה פורה, בינתיים לא יודע מה קורה איתי בעוד 5 דקות.]
*סאונדטראק: סינרגיה
