לפני 18 שנים. 4 בדצמבר 2005 בשעה 0:07
פפפפפ.....
יום קשה.
(טוב שנגמר)...
מהרגע שקמתי נערמו קשיים שהעלו את מפלס העצבים הפנימי , ומאותו רגע בדיוק גם היו סיבות שלא להוציא את הרגשות החוצה.
יום קשה.
יום של צביעות.
אני שונא להיות צבוע - זה הופך את היום לקשה יותר, אבל מה אפשר לעשות? כל היום הייתי בסביבת אנשים, חלקם חברים שלא פשעו בדבר וחלקם אורחים רשמיים שאסור להתפוצץ עליהם.
מצב הרוח הועכר פעמים רבות מידי היום בעוד אני החזקתי את עצמי כל כך חזק...
את האורחים שרדתי בקלות,
גם דגי לא ממש הרגישה בסערה,
אבל אז הכל החל לעלות על גדותיו.
אני מניח שזה היה צפוי, אחרי יום ארוך מייגע ומתיש, לפניו היה לילה בלי שינה ולפניו יום ארוך נוסף.
כשיצאתי מביתה של דגי נסעתי לראות את עלמת החן החדשה. הדרך התארכה מתמיד והפיצוץ היה קרוב מאוד. החלטתי שאי אפשר להמשיך אל עלמת החן בלי להירגע קודם אז פשוט המשכתי לנסוע ולנסוע, מהרדיו מהדהדים צלילים כועסים בפול ווליום ומד המהירות מדבר במתמטיקה גבוהה.
עם הזמן שכחה מעט הסערה ונסעתי אליה הביתה.
עלמת החן שהבטיחה לי כמה דברים קיימה את רובם, והחלטתי שלא להתייחס הפעם לדברים שלא קיימה כי חששתי שיהיה זה בעצם חרון אפי המצטבר אחרי כל היום הזה, יהיה זה כעס אשר יוצא עליה בצורה מוגזמת.
לאחר שסיימנו את עניינינו בבית נכנסנו לרכב והתחלנו בנסיעה ארוכה.
היה לי כ"כ קשה...
אני יש לי בעיה, כשאני רותח ועל סף פיצוץ אני לא סובלני בכלל וגם לא מסוגל לנהל שיחה כי הדברים שנאמרים נראים לי כמו שטויות וזיוני שכל, דבר שמעצבן אותי עוד יותר ובסוף אני יוצא על אנשים בצורה לא פרופורציונאלית.
כשאני במצברוח שכזה ניתן לקלוט את זה מקילומטרים: המבט המרוכז, התנועות החדות, המוזיקה שאני בוחר לשמוע, הרגשת החום וההזעה(מנסה לצנן את עצמי בצורה בלתי סבירה), השרירים המנופחים מעט, התגובות הקצרות שלי (שהן בעצם תשובות זהירות כדי שלא להתפרץ על הסובבים אותי), ועוד. עם זאת רוב האנשים מפספסים את זה, אולי כי מי שלא באמת קשוב לך לעולם לא יראה את הדברים הללו ובעצם יבין את מצב הרוח שלך רק כשתתפרץ עליו בלי סיבה טובה.
להפתעתי הגדולה (מאוד!) וגם לשמחתי, עלמת החן קלטה מייד.
אני לא ממש בטוח שהיא הבינה מה עובר עלי או מדוע, אבל אין לי ספק שהיא הבינה באותו רגע שאני בטראנס שלי והיא עשתה בדיוק את מה שרציתי שתעשה. היא עשתה משהו שאף אחד עוד לא עשה במצב כזה.
עלמת החן פשוט לא עשתה כלום!
היא ישבה שם בכיסא שליד הנהג ושתקה. היא לא הציקה לי בשאלות של "מה קרה", היא לא ביקשה (במילים או במעשים) להקל עלי או לשנות את מצב רוחי... היא לא עשתה כלום מלבד לשבת בשקט לידי ומידי פעם להניח עלי יד מלטפת.
טוב, זה לא ממש נכון, היא כן עשתה משהו נדיר שמעולם לא קרה לי במצב כזה. היא הבינה. מבלי שאסביר לה היא הבינה שאלו רגעים בהם אני רותח מבפנים, היא הבינה שאני שותק כדי לא לנתב את העצבים עליה-גם אם חלק מזה בגללה, בדרך כלשהי היא הבינה בדיוק אבל בדיוק מה הייתי צריך ממנה באותו רגע, ונתנה לי את החממה שלי במלואה.
(*נקודה למחשבה – הייתכן ששתקה כי מצב הרוח שלי גרם לה להרגיש מאויימת? הייתכן שחששה פן תפצה פיה ואכעס? ואם כך הדבר, האם זה רע? הרי באמת יש בסיס לכל אלו)
סוף דבר הוא נסיעה של יותר משעה ללא שיחה בינינו.
אני הייתי בבועה שלי והיא.... הלוואי שהייתי יודע מה עבר לה בראש אך באותם רגעים הייתי מרוכז מידי בעצבים שלי ובניסיון שלי להחזיר אותם חזרה לכלוב שלהם.
אני לא בטוח שהיא יודעת כמה זה טוב- כמה זה עשה לי טוב שהבינה אותי מבלי שאפילו תכיר אותי, לא בטוח שהיא יודעת כמה שמח אני שלא רבנו כי בכל פעם שזה קרה עד עתה אנשים לא הבינו ולא נתנו לי את הספייס שהייתי צריך ובסוף תמיד יצא שהתפוצצתי עליהם על דבר קטן ולא משמעותי.
קצת לא נורמלי ואולי קצת מרושע, אבל אני חושב שזהו הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות הערב בינינו. לדעתי כל ריאקציה אחרת שלה למצב הזה והייתי מתפוצץ עליה הערב ומתחרט על זה עוד תקופה ארוכה... כך נהרסו לי כבר קשרים רבים, ואין לי ספק שהערב התבונה והרגישות שלה הצילו את הקשר בינינו.
אני לא חושב שהיא הבינה כמה קרוב הייתי להתמוטטות עצבים ולפיזורם על פני כל מי שברדיוס 10 ק"מ ממני, ולו רק בגלל הניסיון לשמור עצבים בעוצמה שכזו בתוך הבטן כדי שאנשים שחשובים לי לא יפגעו.
תמיד אומרים ששולט צריך לשלוט קודם כל על עצמו, גם אני מאמין בכך. היום הייתי צריך לעמוד במשימה זו ולא להתפוצץ על עלמת החן היקרה שבעצם לא עשתה דבר שיצדיק התפרצות שכזו. אין לי ספק שזה הגדיל את הקושי שלי היום, אך כעת, אחרי שהכל עבר ונגמר אני יודע שהערב ה"לא כל כך מוצלח" שלנו היה הרע במיעוטו.
שמח שעמדתי בהתמודדות הפנימית הזו בהצלחה.
אני מקווה שזו עדות נוספת לכך שאני חזק ומתחזק בתקופה זו.
עוד יותר שמח על שעלמת החן הצליחה לקרוא את הסימנים נכון, ולזהות את תמרורי האזהרה בהתנהגותי(כבר ציינתי שזה מעיד על קשב ורצון אמיתיים?) וגם הייתה הראשונה שבאמת נתנה לי את הספייס שלי, שאני כ"כ צריך במצבים האלה, מבלי שאצטרך לבקש אותו.
