מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

יום טוב.
מצב רוח טוב.
עוזב תקופה ארוכה של מרור.


עוזב תקופה ארוכה של נפילה אל תהום.
נפילה, הכרח, כורח נסיבות.
"צעד לאחור" , ועוד צעד ועוד צעד...
היה צורך אמיתי להרוס את כל מה שבניתי בשנים האחרונות, להרוס על מנת לבנות מחדש לא על הריסות אלא על מקום נקי.
המון כאב היה שם, המון חולשה. תקופה ארוכה ניסיתי לתקן את המצב בדרכים עקיפות שאינן תורמות מאום לטווח הרחוק.
קראתי אתמול את כל הבלוג שלי מתחילתו ועד סופו. קיבלתי הוכחה שאני צודק, כל פעם נפלתי ואז התמלאתי מחדש בתקווה... נופל ומנסה לקום... כל הזמן במין מחזוריות שכזו.

הפעם אני מבצע התמודדות אמיתית עם הדברים. הרסתי (ועדיין הורס) את כל מה שעושה לי רע, נשארתי כמעט בלי כלום, אך הכלום הזה הוא שקט וטוב לי.
מנסה לרכוש לעצמי חברים חדשים, הרגלים חדשים, חוויות חדשות... דניו חדש.
הסיבות רבות ומגוונות הן להחלטותיי ועל הפרסה שאני עושה כעת כנראה שעוד אכתוב בימים הקרובים, אך זה בכלל לא הנושא של הבלוג הזה.
הנושא של הפוסט הזה הוא
"מצב רוח טוב !@!"
כן,כן, כל היום אני במצב רוח טוב, כנראה שאני עושה כמה דברים נכונים.




מרגיש צורך עז להביא פה את שירו של אלכסנדר פן (1906-1972).
למי שלא מכיר את השיר, אנסה להסביר מעט במה מדובר למרות שהשיר עמוק ובעל רבדים רבים. מדובר על אדם שהיה במקום מאוד כואב ועצוב, הוא מחליט לצאת משם ולהיות שלם יותר ושמח יותר, בלי דכאונות או עצב. מהר מאוד הוא מגלה שהדרך קשה יותר משחשב, מלאה קשיים והתלבטויות, אך הכותב לא מוותר וממשיך להתחבט בתוך עצמו האם דרך היגון עדיפה וקלה מן הדרך אשר עליו לעבור בכדי להיות איש שמח, שלם חזק.
הוא מברר עם עצמו מה חשוב לו ומה הוא רוצה, הוא מבין מה עוצר אותו וכואב לו,
הוא מתלבט האם הדרך נראית לו, והאם יש דרך אחרת ללכת בה, דרך פחות כואבת ועצובה.
הוא מספר על אהובה שהייתה, מספר על חיים טובים שפעם היו לו, וכמובן שממשיך להזכיר כמה עצוב ורע לו עכשיו.
מה שיפה בשיר הזה, וגם מזכיר לי את המקום בו אני נמצא כעת, הוא שהכותב מזכיר כל הזמן כמה הוא גמר אומר לשנות כיוון ולעשות משהו עם חייו, לנסות ולצאת מרחוב העצב החד סטרי ("איני רוצה להיות אינני, אני רוצה להיות ישני בכל שניה").


ואולי יותר טוב פשוט להביא פה את השיר:


רחוב העצב החד-סטרי\אלכסנדר פן (ניתן למצוא ביצוע של יובל בנאי)
-----------------------------------------------------

איש אינו יודע כמוני את הלילה
איש אינו חי את הלילה, כמוני
כמוני, אין איש גווע בלילה
ברחוב העצב החד סטרי .

הדרך נראית לי...
מי אמר שהדרך נראית לי? -
הדרך בקבוקה ומבולקקה עד טיפת נשמתי האחרונה.
לילה לילה פורשת הדרך שק עבה של דומיה אורבת
לעקבותי המתנודדים על עקבי העצב הסבוא.
לא, הדרך אינה נראית לי, כי מעולם אינה חוזרת על עצמה,
הלוך ושוב, ולעולם חוזרת היא רק אל עצמי -
כדרך חיי על בית הבליעה אל רחוב העצב החד סטרי
אשר כל נהרות בבל שבו לא הושיבוני לבכות על גדותיו
(אגב, מה זה בכי?), כי עשיתיו סמבטיון של שיכר
שישמח לבב אנוש בדרך ל"שם" שאין לו אף פעם שום "כאן".

מי אמר שהדרך אינה נראית לי?!
הדרך נראית לי בהחלט, כי את רחוקה וקרוב לי יותר הירח
ועל קורקבן תופו הצהוב אתופף לך בשני אגרופי אהבתי
את כל הכינויים הרחוביים כל כך והרכים כל כך
(סוטתי התמה, כעורתי היפה, מחמל מילתי בלי ועם ה"יוד")
שלא הספקתי לאומרם בהיותך סמוכה לעיני עד כדי אין היותך,
עד כדי לראותך מסדקי עיניי המצומצמות
כמרוחק הסתערותו של המכחול על הבד.

הדרך נראית לי...
מי אמר שהדרך נראית לי?!
הדרך - זה אני המשרך בדידותי ומקולל במעי לויתן הלילה עד אינני...
אבל-
איני רוצה להיות אינני.
אני רוצה להיות ישני בכל,
במדרוני שמחה ועליות העצב,
בעץ, במים ובלחם, ביין ובאשה,
ובעפר אשר אני מוחץ, בסוליותי...

איני רוצה להיות אינני! -
אני רוצה להיות ישני בכל שניה,
כי אין זמני ניתן לי באשראי בלא קצב ומשורה,
שלי הוא - כל עוד אני עומס על מחוגי ליבו
משא רצונותי וחשקי הנהפכים לקודש קודשים
ככל אשר אני חוטא יותר, פורעי החוק הולכי בתלם [ואולי בטל - הם].
כי מי שאין חסר לו זמן - שכיר יום טפיל הוא,
חי על קצבתו עד בוא הקץ - קיצו של זחל על גחונו...
לא, איני רוצה להיות אינני שכזה -
אני רוצה להיות ישני, ואם חסר לי זמן
אני שוכב שלשום וקם אתמול כדי היום
לצקת ולעצב פני המחר, כי המחר אינו יליד מחר אף פעם,
הוא בן האתמולים ושלשומים, דו קרב סורר ביני לבין הזמן...

הנה לכן אני שוכב שלשום למען המחר,
הנה לכן איני רוצה להיות אינני,
הנה לכן אני רוצה להיות ישני

ברחוב העצב החד-סטרי -
ארור שכאיזה, שנוא שכאיזה ואהוב שכאיזה
וחוזר חלילה...

כל היום יורד גשם, ואני מתאפק.
עכשיו כבר יורד מבול, ואני לא מסוגל להתאפק עוד,
אני צורח!

מבול של טיפות כבדות,
מבול של מים נקיים,
מבול של קור מקפיא,
מבול ... והרבה אפור.

ואז אני פותח את החלון הענק, סופג את הצינה לריאותיי.
טיפות הגשם על עורי מתחילות לחלחל אל תוככי עורי,
ואני נזכר כמה אוהב אני את הגשם,
את החורף,את האפור,את הקור..
אני נזכר לפתע כמה דברים היו חשובים לי פעם, כמה אהבתי, כמה נתתי, כמה רציתי לקבל בחזרה...
אני נזכר כמה פעמים נתתי ולא קיבלתי,
נזכר כמה אהבתי ולא נאהבתי,
נזכר כמה ידעתי פעם לאהוב,
נזכר ומבין שהימים השתנו.
ליבי קר ואטום, מרשה לאחרים להתקרב עד גבול מסויים ולא יותר.
אומרים שעצם הנתינה היא קבלה - אני יכול להעיד שזה נכון , אך רק עד גבול מסויים.

ובעודי נושם את החמצן הקפוא אל ראותיי, מביט החוצה אל הנוף הנשקף מחלוני, הנוף הכ"כ מוכר,
אני הופך מודע לקור ולאטימות שמקיפים אותי כחומה מסביב למגדל.
טוב לי עם החומה הזו, היא מגינה עלי.
טוב לי עם החומה הזו? היא מגינה עלי?

לעיתים כורח המציאות גובר על הרצון וההיגיון.
המציאות סטרה לי יותר מידי,
סטרה עד שאיני מסוגל עוד לבטוח באיש - לא כמו פעם, לא עד הסוף, לא ללא עכבות, לא ללא תנאים, לא עוד!

ועצוב לי על כך,
הלוואי שהמצב היה שונה,
הלוואי שהעניינים היו מסתדרים בצורה שונה, ומסתיימים עם האפי אנד.
אבל כלום לא כזה. ממש כלום.
אפילו חלקם של הדברים אינו כזה, כל פעם אותו חרא.
והדברים לא ישתנו לבד....

אין לי אפשרות להאשים את כל הסובבים אותי על שלקחו ולא הכירו תודה, על שלא החזירו את שקיבלו בריבית דריבית. אין לי אפשרות להכאיב בחזרה לכולם ולגרום להם להרגיש כמה זה כואב, בעיקר כשהלב פתוח ונותן מתוך תום.
אין לי את האפשרות הזו, אך גם לו הייתה לי לא הייתי עושה זאת.
מאוד קל להאשים את כל העולם,
מאוד פשוט לברוח מהאחריות למצב,
מאוד הגיוני לי שאני צודק ואחרים פשוט לא יודעים\מסוגלים לקבל את כל מה שיש בי לתת ולהתמודד איתו.

מאוד קל, אבל כנראה שהאשמה היא בי ובדרך התנהלותי. הרי גם כאשר זוג הורים רוצים לתת הכל לילדם הקטן הם נמנעים מכך, מכיוון שזוהי דרך התנהלות לא נכונה. אז אני אולי לא עברתי קורס להורים מתחילים אך אני מכיר כעת בעובדה שאני חייב להשתנות.
יותר מזה - אני מכיר כעת בעובדה שעל מנת להשתנות דרושה יותר ממוטיבציה. דרושים שינויים בפועל, מעשים, פעולות, החלטות אמיצות, וגם .. ויתורים כואבים.
ואפילו יותר מזה - השינויים כבר החלו, החל מהחלטות על דרך חיים בריאה יותר ומאוזנת יותר, דרך החלטות שמתחילות להצטבר בתוכי, וכלה בשינויים בפועל שמתרחשים, אנשים שצריך להוציא מחיי, הרגלים שצריך למגר, התנהלות בינאישית זהירה יותר, הוספת\הסרת רבדים של האישיות , וכמובן התמנייקות עצבנית בכל הנוגע לגחל הלוהט הזה - נשים.


סופח את הטיפות אל תוכי,
מתייחד עם הגשם,
מתאחד איתו.
מבול מנקה,
מבול בוכה,
מבול של גשם טרי שלא היה פה אתמול ולא יהיה פה מחר.
כל טיפה היא יחידה ובודדה, מיוחדת.
כך גם אני - יחיד ובודד, מיוחד.
וכמו הטיפות גם אצלי הזמן קצר מכדי להתעכב על כל מה שפוגע בי.
"לחיות את החיים כאילו אין מחר", זה היה בעבר המוטו שלי... עזבתי אותו מהרבה סיבות וגם עכשיו לא אחזור אליו, אבל אני בהחלט מרגיש קרוב יותר אליו מאשר בתקופה האחרונה.

הסתיים השלב של הנפילה לתהום.
שבריר שניה לפני הנגיעה הקטלנית בקרקעית אני משנה כיוון ומתחיל לטפס, בוחן כל צעד בדרך אך לא מתעכב יתר על המידה.
לא מתעכב עוד בשביל שום דבר.
לא מתעכב עוד בשביל אף אחד.
רק בשבילי.
רק דניו...



[תקציר: לא, זו לא החלטה של הרגע בגלל המבול אלא תוצאה של תקופה ארוכה של מבט אל עומקי התהום וחשיבה מעמיקה על כל מה שקרה בשנה האחרונה]

זה לא החזיק הרבה.

הייתה מישהי שדאגה להעכיר על דניו.



מחר אנסה שוב...
אולי בלעדיה.

טוב לי.

הגיע הזמן לא?






(הסיבות בהמשך...)



מקווה שזה יחזיק יותר מכמה שעות.

תגיבו , אל תגיבו . . .
תעשו מה שבא לכם.

אבל הדף נשאר ריק....

אני עושה עכשיו משהו שלא עשיתי כבר שנה בערך.
אני מקשיב ללהקה שהייתה (וכנראה גם תישאר עוד זמן רב) האהובה עלי ביותר. counting crows

הפעלתי את המוסיקה במחשב ובמקרה נפלתי על הופעה אקוסטית שלהם. וואו... כבר שכחתי מה הם עושים לי.
הבטן פשוט מתהפכת....

מרגיש שאני דורך במקום...
אבל אולי זה לטובה.
לפחות בינתיים.


***********************************

צעד נוסף ברוורס שלי:
אתמול מכרתי את הרכב.
אני מוצא את עצמי היום בפעם הראשונה מזה 5 שנים מסתובב ללא רכב.
התחושה משחררת, לא מוכרת, מושכת אותי באיזשהו מקום. הגם שקשה יותר להסתדר ללא רכב- האתגר הזה, דבילי ככל שיהיה הוא דבר טוב בשבילי כעת.

**********************************

יש מישהי יקרה שללא ידיעתה גרמה לי להבין עוד כמה דברים פתטים על עצמי.
איני אומר זאת לרעתה, אלא לזכותה. אני מעריך את היכולת שלה לא לקפוץ על כל הזדמנות שנראית מרגשת אלא לחכות למה שנכון בשבילה.

הרבה פעמים מצאתי את עצמי קופץ על הדבר הראשון שמגיע, ולו בשביל לנסות. הייתי עושה זאת אפילו אם ידעתי מראש שזה לא ממש נראה לי אבל העיקר לנצל את ההזדמנות, שחלילה לא תברח ממני.

איזה טיפש הייתי ... לעיתים ההזדמנות שיש לנצל היא דווקא ההזדמנות לסרב לדברים ולחכות למה שנכון לי באמת.

אז למרות שהיא כנראה לא מודעת לכך שאני כותב לה - תודה לך...

אנשים שהיו חשובים לי ביותר, ואני להם, מסתמנים בתקופה האחרונה (היא תקופת הראיה האובייקטיבית) כאנשים אשר חשובים לי יותר מאשר אני חשוב להם.
אני משקיע יותר מהם
ומטלפן יותר מהם
וחושב עליהם יותר.
במילים אחרות – הם חשובים לי יותר משאני חשוב להם.
אבל העניין שבעיני הוא הקיצוני והחמור ביותר הוא שאני נותן להם יותר מאשר הם נותנים לי. אני תמיד הייתי שם בשבילם, וגם עכשיו נכון אנוכי לתת כל שאוכל בעבורם. בעבור חלקם אתן גם את חיי.
והם..? נותנים במשורה.
רק עד גבול מסויים.
לפתע אני מגלה את הכמות הענקית של דברים שחשובים יותר ממני.
זה עצוב לי.
וזה גם מעלה תחושות נוספות בי , שאולי לא הכי נוח לי להתמודד איתן. לדוגמא התחושה המגעילה שגורמת לי להבין שאחרי כל מה שנתתי , או יותר נכון אחרי כל כ_מ_ה שנתתי, אני עדיין לא חשוב לאנשים. לפחות לא מ_מ_ש חשוב.
כיצד זה ייתכן??
במה נכשלתי?
והאם זהו כישלון אחד גדול שחובר עם דברים רבים נוספים שאני מגלה על עצמי לאחרונה?
האם ...
וואו, זאת שאלה שקשה לי להעלות מן האוב אל בדל שפתיי,
האם יכול להיות שכל מה שעשיתי ונתתי היה בשביל להיות חשוב לאנשים?
התשובה היא כמובן שלא.
נתתי כי רציתי לתת. כי אני אוהב לתת, וכי אנשים רצו לקבל.
אבל אני חושב שגם לעניין זה היה חלק בסיבות.
האם באמת יכול להיות שהייתי כ"כ מסור לאנשים היקרים האלה כי רציתי להרגיש חשוב לאנשים?
אם כן- זה ממש חולה וזה מעיד על בעיה קשה לדעתי. (למרות שפעם ניהלתי שיחה על מחלות נפש עם חברה טובה וסיכמנו שלא ממציאים יותר מחלות נפש בשביל לזרוק עליהם את האשמה 😉 )
אני צריך להבין עד כמה גדול החלק הזה, כי אני לא מרוצה ממנו.
בכלל, לאחרונה אני מתחיל לחשוש שאת כל מסלול חיי עברתי מהסיבות הלא נכונות ולכן גם הגעתי למקום שאיני מרוצה ממנו.

הערב שוחחתי עם חברה טובה. אחת כזו כמו שתיארתי למעלה, שבעבר היינו מאוד קרובים אבל הייתה "התרחקות" או שמא "התפקחות" . שלי? שלה? של שני הצדדים?
כהרגלינו בשיחות האחרונות שוב רבנו.
שוב אמרתי מילים שפגעו בה מבלי משים, ושוב היא התפרצה עלי במקום להסביר או לדבר כמו שעושים אנשים קרובים שחשובים אחד לשני.
שוב השתלטו עלי העצבות והייאוש. וזאת בעיקר מכיוון שכבר מספר ימים אני מרגיש שאני "רודף אחריה" ... מן הרגשה כזו שמרגישים כשנורא רוצים משהו או מישהו שלא ממש מעוניין שנציק לו כרגע.
וחוץ מזה כל השיחות האחרונות שלנו הסתיימו בריב מהיר ועצבני, וגם כשלעיתים רחוקות מתקיימת שיחה נורמלית ללא ריבים אז לרוב השיחה קרה, או שהגברת מתעסקת במיליון דברים אחרים במהלך השיחה, ועונה לאנשים או טלפונים שזה הכי מעצבן בעולם.

עכשיו מה?
אנשים רגילים שהיו מתנהגים ככה, או יותר נכון אנשים שהקשר שלי איתם היה ככה, כבר מזמן הייתי בועט החוצה מחיי (עם השפיץ של הנעל!!), אבל היא אחת מהאנשים שהצליחו לחדור לליבי ולהיות חברת נפש שאני מאוד אוהב ודואג (לה). אז קצת קשה לי לוותר על הקשר בלי לעשות ניסיון נואש אחרון.
קצת קשה לי לראות את עצמי כשהיא לא בחיים שלי.
אז סגרתי את העניין בכך שלא אתקשר אליה יותר ואם אראה שהיא מתקשרת אז אבין שהיא באמת חושבת עלי גם מבלי שאתקשר. אם אראה שהיא מתקשרת שוב ושוב ושוב, אז אדע שהיא באמת מעוניינת בקשר הזה ולא סתם מנסה לצאת ידי חובה. במקרה כזה אחזור להתקשר אליה. (מישהו אמר "לא כופה את עצמי יותר"?)
מה יש? גם לי מותר לרצות להרגיש נרדף לפעמים...

הבעיה בכל הסיפור הזה היא שאנשים תמיד רוצים את מה שחומק להם מבין האצבעות, רק אז הם מבינים כמה חמורות ההשלכות של הדברים.
התגובות למצב כזה מתחלקות לשלוש אפשרויות:

1- לא בזין שלה לשחק במשחק שלי ולהראות לי אם וכמה אני חשוב לה. "ממילא כלום לא יהיה מספיק עבורו".

2- תראה גם תראה לי שאני חשוב, תתקשר עד שאבין זאת ועד שתירגע הסערה ("אני לא רוצה לאבד אותו".) אח"כ הדברים יחזרו על עצמם כי לעשות זה יותר קשה מלדבר .

3- אני באמת חשוב לה יותר ממה שאני חושב, והסיבה שהיא לא הראתה לי זאת עד עכשיו היא כי אני כזה פוץ ואני אדם בלתי אפשרי. במצב כזה היא תוכיח לי שאני חשוב לה ותתקשר ולא תוותר. היא תתעקש עלי וכשאביא את עצמי להתקרב אליה שוב, נפתור את בעיותינו כמו שני אנשים שחשובים אחד לשני. "אני אוהבת אותך מאוד, אתה חשוב לי ואני רוצה לעבוד קשה ולתקן את מה שקילקלנו. בוא נפתח דף חדש".


מה יהיה..? אין איש יודע. אני חושב שזו שורה מאיזה שיר, אבל אני לא זוכר איזה.
אז אצטט שיר אחר:
"אבל אין מי שיודע מה צפוי בעוד שעה במתח שכזה" משינה כמובן.




[תקציר: לא-זה-בכלל-לא-מוגזם-שאני-עושה-כזה-סיפור-מידידה-שלי-היא-יקרה-לי-מאוד. מאוד!]

[תקציר שני: וחוץ-מזה-כתבתי-גם-על-דברים-אחרים-גדולים-וחשובים-יותר]

פאק.