הכי פתטית, קטנה, בכיינית עם דמעות גדולות ונזלת שצריך למשוך ולקנח.
בא לי לצעוק, לדבר משפטים בלי קשר, להקיא מתוכי את כל מה שיש בי.
בא לי להגיד לו בפנים כמה שהוא לא מבין כלום מהחיים למרות שהוא החיים, שהוא לא מסווה טוב את הפחדים, הם תוקפים אותו והוא אותי.
בא לי להגיד לו שמספיק שהוא יהיה רלוונטי עבורי, לא צריכות לעניין אותו כל הנשים מסביב. להגיד לו את זה במילים שהוא יבין ויגיב.
אז כמה הגיל משנה לו ואחרי מה הוא עוד רודף למרות שמספר לי שכבר חווה את הכל והספיק לו. למתי הוא שומר את אותן בחורות ברזרבה, לגיל שבעים? מה הוא צריך מהן/אותן היום?
בא לי שיצא מתוך עצמו, מהפאסיביות האדישה שהוא דבק בה להגנה, משחק גרוע שסיגל לעצמו, ובאמת יקשיב לי ובאמת יאהב אותי ולא רק ינסה לשכנע את עצמו שהוא אוהב.
בא לי שיכיר בטעויות שלו גם בלי שאצטרך כל פעם מחדש להסביר לו אותן .
בא לי לדבר בלי צנזורה, בלי פוליטיליקורקט, בלי לשקול מילים. בא לי שלא יהיה איכפת לי מהתוצאות .
אבל לא בא לי שילך .