הייתי רוצה לומר לך שלפעמים אתה פוגע בי ואפילו לא מרגיש.
מילים קצרות, אפילו לא משפט, אינטונציה חדה בקול שחודר לי לנשמה וחותך אותי, מפסיק לי את הנשימה.
אתה אפילו לא מודע. לא יודע לא מתייחס לזה, זה יוצא ממך בטבעי.
ואני? משתנקת בתוכי אבל לא משנה הבעה לעיתים אפילו מעלה חיוך כדי לא לקרוס לתוך הריק, מתרכזת בחיוך כדי לא להיקרע.
והרגע עובר, מבחינתך כלא היה ואני אוספת את עצמי, חתיכה אחר חתיכה, בולעת את הדמעות והלאה ממשיכה.
אחר כך חיבוק ונשיקה, לפעמים זיון שמטריף את הנשמה, והכל נשכח עד הפעם הבאה.
ויש את הרגעים האלה שאני מרגישה כל כך טיפשה לידך, כשאתה מסביר לי משהו (שאני כבר יודעת אבל אתה צריך להוכיח שאתה הכי חכם) ואז הטון שלך משתנה וזו כבר לא שיחה, זה חינוך מהסוג הרע.
והתחושה הזו שאני לא מצליחה להיות אסרטיבית לידך, מחפשת את האישור שלך בכל דבר שאני עושה, מרגישה שאני פולשת לפרטיות שלך כשכל כולי בלעזור, לתת ולפנק אותך .
למה אני מרגישה גרגר חול לידך? אני החכמה הקשוחה, העצבנית, השרוטה
לידך אני קטנה קטנה קטנה.
