הבנת שלא טוב לי.
לכן הפסקת להביא פרחים
לדאוג לארוחת בוקר או צהריים
הפסקת לנסות להשאר לישון
הפסקת לשאול לשלומי באמת, וגם לעזור
עברת רק ללשתוק ולהגיד "איזה בני זונות הם" או "זה חרא להרגיש ככה"
מעולם לא עניתי לך ככה כשהיית צריך כתף
הפסקת לספור גמירות שלי
עד שהייתי צריכה להסב את תשומת הלב שלך
באופן כללי
הפסקת
אבל לא הפסקת לבוא בשביל הסקס המועדף עליך.
לבקש לשאגמיר אותך, שאטריף אותך, שאכנס לך לראש.
או לפחות שאהיה לך אוזן קשבת.
ותמיד, גם כשבאת מבואס, יצאת עם חיוך.
וכל הפעמים כשאמרתי בשקט התחננת לעוד הזדמנות. לעוד יום ביחד. לעוד אהבה.
עד שנמאס לי ואז אמרת שאני מפחידה. כמו רכבת ב 200 קמ"ש.
אז איפה היית כשדיברתי יפה?
אני הצלחתי לשים את עצמי בנעליים שלך.
אותך לא עניין איך אני מרגישה.
והמקסימום שאחרי שצעקתי עליך אז ענית את אותו "טוב".
העיקר שאתה "אחר". העיקר שביקשת שלא אפשל.
ואתה?
