האמת עירומה

פוסט עידוד והכרה~

פעם ב- 10 שנים, אולי 15 שנים, יכול להופיע מול הלביאה הכי חזקה, גוזל. גור.
מתקרב במרחק 0 ס"מ ומסתכל אליה אל תוך הלבן של העיניים ומלמד אותה פרק בלרטוט במקום לנשוך. פרק של אותנטיות מזוקקת. זה נדיר כשזה קורה וזה גם מבלבל.

הוא מגיח בתמימותו הכובשת, שמקנה לו את העוצמה הבלתי גמורה והבלתי מרוסנת, נוגע בקרום הכי דק שלך ואפילו מצליח לא לבקע אותו, לא לפצוע, לא לבתק אותו. רק למקם אותך במקום הטבעי שלך, שאין יותר מדוייק ממנו. אישה.

הוא מצליח במקום שאריות וותיקים נכשלו.

הוא עכשיו קטנצ'יק ולא מבין בהכרח מה הוא עושה. כשהוא חש ברטט הוא נבהל ואני רוצה להסביר שאני לא אנשך אותו, רק להתרפק, להתפלש בצוף חלבו. אך מחליטה שלא, הוא קטן והשליטה האמהית שבי מחליטה לא להעמיס עליו, לחכות עד שהוא יסובב את הטוסיק המושלם שלו ויילך.

זה שלי, לא שלו. זה מקסים והוא אפילו לא יודע כמה שזה מקסים לי.
הוא לא יודע להרגיש איש/ה, הוא עדיין גור:) הוא רק בשלב שלומד להרגיש את עצמו, כשהוא יהיה בן ארבעים, אני חותמת בליינד - הוא יהיה הכי אריה, הכי חזק הכי גבר.

ואני, אני פעם אלמד לפתח רגש אינטימי עמוק במקומות שיש סיכון/סיכוי ולא אהיה גיבורה ליד קטנים.