חזרתי לכלוב כמו* כלבה 😉 שטבעה כמעט למוות בתוך בצורת וונילית משמימה ומדכאה של כמה שנים טובות.
ממרומי גילי, למרות המראה התינוקי/ אינפנטילי/ המתנגן בקריצה על הציר האוטיסטי, אשר לצערי מדבר בעיקר לסוטים קשים שאוהבים כוס הדוק וקטן וחזה גדול ובטן של ילדה שזוללת תותים עם קצפת (ולא, לא עשיתי את זה מעולם - יש גבול גם לסטיות).
אז אני אוהבת בנג בנג וגיליתי שבלי מין עמוק, חודרני ומטריד אני קמלה.
אז נכון שעדיף לנרקומנים** של סקס להתחתן זאת ההגדרה** הפוליטיקלי קורקט של בני אדם שעושים סיפור גדול מסקס, כי אז הסקס מגיע באספקה שוטפת. אבל למרבה האירוניה, לא מצאתי מי שיכיל אותי, שזה אנדר-סטייטמנט של המילניום (החדש) למי שיכול לסבול אותי. לא, לא כי אני מרעישה, כי אני מרעידה בשקט שלי, בבטחון העצמי הפשוט שלי שמכניס אנשים חלשים ולא מאורגנים אישיות שלהם, לסטרס ולדחק ואז הם מציקים. אוהבת שקט ושלווה ומתח מיני גבוה וקבוע חשוב לי יותר מביצועים. (טוב נו, קצת שיקרתי)
זקוקה לבנג בנג עם המון עומק מתחשב, ציורית, שברירית, רוצה להתנתץ כמו זכוכית ולראות שיש שם גבר מנהיג, אמן חיבורים, משקיען ועדין.
עדינות אצל גבר קוצרת אותי בתוכי ומנביטה אותי מחדש. זה לא עומד בסתירה למין חזק וכוחני ולועס, כזה שדוהר ונועץ.
אז הנה בנג בנג, השיר של ננסי סינטרה, שמתאר חיבור בין גבר לאישה שהכירו כאשר היו ילדים, כי ככה הכי מדוייק אני אוהבת את המגע שלי עם גבר, שקודם כל מתחברים בילדיות. לא בהתיילדות המאוסה. אלא בילדיות.
*לא כלבה, לא ליד ולא כאילו, התמסרות ממקום של קידוש הנשיות.
אוהבת בנג בנג ורוצה, מאוד רוצה
