האמת עירומה

סיפורי בנים בחיי

השלב הפאלי -

רמת השרון של פעם, שדות רחבים של תות שדה, גגות אדומים ומלאנת'ה בתים פרטיים. כסא נדנדה אצל השכנים וסבא וסבתא שכונתיים שמחלקים ממתקים. בטרנזיסטור (היום קוראים לזה רדיו) מתנגנת לה כוורת, ו "הוא מכיר אותה מהמכולת.. קונה שם סולת" עוד מילה מוכרת שמצלצלת לילד.. תהיה לימים נוסטלגיה לתפארת. ארטיקים כפולים ו'ימפי אדום עם כסאות באר גבוהים ועצומים. אבא תרים אותי.
החבר הראשון שלי בגיל 4, אני זוכרת אותו מצוין. אסף. ילד שונה, שיער בלונדיני עיניים ירוקות, גוון עור מעורב, יום אחד עשו לו קרחת., הילדים בגן הגיבו הרבה פחות גרוע ממנו, הוא הפך לנרגן ורצה לשחק לבד. רק לבד. היחידה שהוא הסכים להתקרב אליה זו אני. היה כיף..חיכיתי לו בארגז החול למרות שלא התחברתי לחול והוא בא. בלי מילים, בלי מריבות, יום רודף יום, רק משחקים, נהנים. מחכים ליום המחרת שיבוא לשחק שוב ביחד. כמו שני אפונים, דומים ונאמנים.
בעיניי הוא היה יפה גם בלי כתר המשי הזהוב שגולח ממנו.. אסף היה "בן" מקצועי כזה. שובב גדול , אני זוכרת שיום אחד חנה טרקטור מול הגן כל הילדים הסתכלו על הטרקטור בהערצה. פתאם כוכב נגלה על הטרקטור,אסף יצא החוצה מהשער וטיפס עליו. בעיניי זה מצא חן. ידעתי עמוק בפנים שהלב יודע מה הוא עושה, תחושה ראשונית של בטחון ועצמאות רגשית. בכל קבלת שבת היינו מחליפים מבטים של חברות, של קירבה. היה כיף בגיל ארבע. כשהיינו ילדים ידענו "לעשות חברים".
בבנין בו התגוררנו משפחתי ואני ממש מעל הו'ימפי עברתי חוויות ילדות יפה. אחת מהן הייתה "הצלה".
רצתי לכביש אחרי כדור כתום, כביש סואן במיוחד ואבא שלי רץ אחריי והרים אותי. אין לי מושג מאיפה הוא צץ, שעת יום מה הוא עשה בבית? סביר להניח שהשעה לא הייתה בין שתיים לארבע כי זה חוק, "אין ילדים למטה" בשעה הזו. אני משערת שהוא הגיע הבייתה לאכול צהריים שאימא הייתה מכינה לו כל יום בהפסקה שלו. "רעיה" נדמה לי שקוראים לזה.
לא עונש, לא נזיפה. חיבוק ואהבה. כמו שאני מכירה את אבא שלי גם הצטרף הסבר מלומד.. רק שאותו היום אני לא זוכרת. אלא מה..אחר הצהריים לפנות ערב.. אמא שלי מושיבה אותי על השולחן במטבח, מוציאה את קופסת הפח המעוטרת בפרחים ובה ביסקויטים-חיות, בחרתי פיל וחתול .. ופתאם ללא הכנה מוקדמת.. בום!
כמו משום מקום..חבילת מים על פניי..נבהלתי מאוד. כולם צחקו גם אני הלומת מים צחקתי, "זה רק מים". במיוחד אני זוכרת את החיוך היפה של אבא שלי החתיך – חיוך יפה (עד היום) מלא חום ואמפטיה. הוריי ביצעו חווייה מתקנת לבהלה מהכמעט נדרסה. הורים טובים אני חושבת לעצמי. איך עבדו בצוות לשפר את מצב הרוח של הילדה.
כשעזבנו את רמת השרון... מסיבת פרידה בגן, אסף כעס ובכה ואני הייתי עצובה. ממש פרידה שכאבה. ומאז ועד היום אני לוקחת איתי לכל מקום, את הידיעה הברורה שחברות יפה בין בן לבת היא לא חלום.
ואני לא מוותרת !
והדרך קשה,
אנשים איבדו את הבושה
ואתה במיוחד - יכול להיות נמר,
אדון,
בן זונה, או סתם נמושה
בשבילי,
אם אתה לא החבר הכי הכי שלי
אתה לא יכול להיות ליידי.
אני לא מרשה!