צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

רגעים מחיי

מי שזה מעניין אותו, מקווה שיהנה. אם לא, אני סתם כותבת לעצמי, כמו תמיד.
לפני יום. 28 במרץ 2020, 0:19

אבל איך באמת עושים את זה?

לחזור להרגלים הישנים? 

להילחם בהרגלים החדשים על גבול הקריפיים שסיגלתי לעצמי? 

להפסיק לדבר על זה? 

גם אם הייתי רוצה, המצב לא מאפשר הרבה. נראה לי שזה דווקא טוב. 

לפני 4 ימים. 24 במרץ 2020, 23:25

זוכר את הפגישה הראשונה? 

זוכר את הפעם הראשונה שפגעתי בך בגלל קשר עם נשלט אחר? דימיתי את זה לגשם בגן עדן. 

זוכר את המסיבה הראשונה שלנו ואת הפנטזיות שבאו בעקבותיה?

זוכר את החיישן שלי? בתאילנד הייתי שבורה ועשיתי כל מה שיכולתי כדי שלא תרגיש. חששתי מה יקרה בשנה הבאה אבל החיים סידרו אותנו מהבחינה הזו.. 

זוכר את הפעם ההיא שבאת לבית של ההורים שלי? לא אשכח את התמיכה שנתת לי אז, כשהייתי במשבר ואובדת עצות. ליטוף הלחי הסימבולי הציף אותי ברגש כלפיך. 

זוכר את סשן יום ההולדת שלך? בדיעבד הברכה הילדותית-משהו שהכנתי לך הייתה סימן מובהק לזה שנסחפתי.. והירידות המושלמות שלך שהסתיימו באפצ׳י מרשים אחרי שגמרתי. התאפקת איתו כדי לא להפריע לי.. 

זוכר את בדיחות השולטים? השנינות המופלאה שלך תמיד הייתה תענוג עבורי. 

זוכר איך כל פעולת אקסטרים שלך הייתה מדאיגה אותי? ואת הפעם ההיא עם המצנח.. אני בטוחה שאתה אחראי לכמה שיערות לבנות אצלי. 

זוכר את הפעם ההיא כשחזרנו יותר לתפקידי ה"שולטת ונשלט"? זו הייתה התכתבות מחרמנת ביותר של שעה שבה קבעתי כללים חדשים למפגשים שלנו וכתבנו פנטזיות חדשות למימוש. אולי הן עוד יתגשמו לך. אני מקווה שכן, למרות הכאב.  

זוכר את חגיגת יום ההולדת המיוחדת שלי?

זוכר את את העוינות שלך כלפי הויברטור החדש שקניתי לעצמי והפתרון המשעשע והמגרה שלך?

זוכר כמה כאב לך לאכזב אותי? זו הייתה הפעם השלישית שנפגעת ממני. זה היה קשה לשנינו.. 

זוכר את המוצץ השחור? התבאסתי שהוא לא הגיע. בטח אבד לו אי שם בסין.. לפחות הרעיון שהוא קיים שירת מטרה נעלה ביותר :) 

זוכר למה הענשתי את עצמי במחיקת הבלוג? זו הייתה הפעם האחרונה שבה פגעתי בך כשהיינו יחד. אני חושבת שפגעתי בעצמי יותר משפגעתי בך באותה פעם.. 

זוכר את הפגישה שהייתה לנו אחרי? ישבנו לאכול במקום יחסית מוכר אז לא יכולתי להתעלל בך והסיטואציה התעללה בשנינו.. קלטתי נשים שסקרו אותך ותחושת הרכושנות עלתה בי. הייתי חייבת להחזיק את היד שלך מעל השולחן אפילו רק לרגע. התגאיתי בזה שאתה שלי. תחושת הפספוס שהייתה לי באותו ערב נמוגה כשהזכרתי לעצמי שיש לנו עוד אינספור מפגשים עתידיים.. כשפתחת לי את דלת המכונית והתיישבתי, ניצלתי את ההזדמנות כדי לפרוק קצת.. היית מושלם, כרגיל. וחולצה הכחולה ההיא היתה מחרמנת מידי. 

זוכר את החלום לטוס לחו"ל ביחד?

זוכר את הפנטזיות ההן שכתבתי ושלחתי לך? במיוחד זו עם האודם.. ואת השיר ההוא? זוכר?

לפני 4 ימים. 24 במרץ 2020, 19:22

לפני שבוע. 21 במרץ 2020, 22:57

החלומות הגדולים שלי השתנו בתקופה קצרה. 

אני ממשיכה, דורכת במקום או חוזרת אחורה. 

רוצה לרוץ, לזעוק את הכאב החוצה ולהתמוטט. להסתגר בעצמי ולשקוע. אבל יש אנשים שזקוקים לי עדיין.. אני מצטערת שאין לי דרך אחרת להתמודד, שאני לא מקלה עליו. אולי כאן באים לידי ביטוי הבדלי הגיל מעבר להבדלי האישיות..

בינתיים מחכה לימים טובים יותר וליכולת לחייך מהזיכרונות הרבים. 

לפני שבוע. 21 במרץ 2020, 6:51

אחד המשפטים האחרונים שאמרתי לו כשנפגשנו בפעם האחרונה. היה לי כל כך קשה לומר את המילים האלה בצורה רגילה..

זה קרה לפני 3 חודשים. ההבנה שהוא לא באמת שלי ושאני רק הסחת דעת נחתה לי בפרצוף. בפעם ההיא שלא הבנתי בדיוק עם מי הוא היה וגיריתי אותו יותר מידי, גרמה לו להצטרך לשטוף פנים ולחזור למציאות. נתתי לעצמי אז הסבר מאוד הגיוני למה אני לא רוצה לשתף אותו ברגשות שלי אבל בתכלס, פשוט פחדתי וחיכיתי לחזור לאשליה. בכל פעם שקראתי לו "שלי" התמודדתי עם הקושי הזה. אבל בכל זאת, הוא היה שלי במובן אחד בלבד והייתי צריכה להשלים עם זה. זה לקח זמן.. כשגם המובן הזה לא התקיים מעל לחודש, הכאב היה גדול מידי ושיתפתי אותו. הוא החליט להתנתק לתמיד. 

מעולם לא לקח לי כל כך הרבה זמן להתגבר על מישהו, לתת למישהו אחר כל כך הרבה כוח עלי למשך כל כך הרבה זמן לא היה אף פעם אופציה מבחינתי. בין היתר ככה תמיד הצלחתי לשמור על עצמי. עכשיו, בכל פעם שאני חושבת שהתקדמתי בצעד אחד, אני חוזרת 10 צעדים אחורה. הזמן שאמור לרפא מתברר כשקרן הכי גדול שהכרתי. חבר טוב הציע לי לכתוב למגירה, לפני שהוא ידע כמה המגירה כבר מלאה.. אפילו הקורונה המזוינת הזו לא עוזרת לי להתמקד בדברים אחרים. 

לפני שבוע. 20 במרץ 2020, 16:11

אחרי או תוך כדי?

אתה עומד על ארבע, עירום, מרים את ראשך אלי. אני מצווה בקול שקט שתעצום עיניים ואתה עוצם אותן. אני נושמת לאט, מתמקדת בפנים שלך. נרגעת בעצמי. כשאני מרגישה מוכנה, אני מרימה את כף ידי והיא נוחתת בחוזקה על הלחי שלך. הראש שלך נזרק הצידה, לא היית מוכן לזה.. אני מלטפת בעדינות את הלחי הבוערת ומוודאת שהעיניים עדיין עצומות. אני מורה לך להסתכל עלי, נותנת לשנינו לראות את קשת הרגשות שעוברת בנו ברגעים אלה. אתה סופג, כי זה מה שאני צריכה ממך עכשיו. כשאני אומרת לך שוב לעצום עיניים, אתה מרים את הראש ומפנה אלי את הלחי, מאשר לי להמשיך לעשות כרצוני. הנשימות שלך מהירות מהרגיל, זה לא סשן שנהגנו לעשות עד עכשיו. אני ממשיכה עם סטירה והפסקה של ליטוף, למשך כמה פעמים באותה לחי. כשאני מחליטה שהגיע הזמן לעבור צד, אתה מופתע. לא צפית את זה... עכשיו אני נותנת לך את הכאב לסירוגין. אתה ממתין באותה מידה לכאב ולנחמה שמגיעה אחריה. דמעות מתחילות לזלוג מהלחיים של שנינו. זה סשן כואב. אני ממשיכה, ואתה איתי. נותן לי את כולך. 

זהו. אני נרגעת. אני מתיישבת על המיטה מאחורי, מטה את ראשך הצידה ומלקקת את הלחי האדומה שלך. אני מרגישה את החום של עורך על הלשון שלי. הליקוק איטי, מתחיל מעצם הלסת שלך ומגיע עד לתחילת שובל הדמעות שלך. המליחות שלהן מגרה אותי ואני עוברת ללקק את הלחי השניה באותו אופן. אני מורה לך לפקוח עיניים ולהוציא לשון. אתה טועם את הדמעות שלך מעורבבות עם טעם הרוק שלי. הנשיקה שאחריה סוערת, מלאה ברגש שאני לא יכולה לבטא במילים. שמתי לי למטרה לנפח את השפתיים שלך ולמלא אותן בחתכים מנשיכות השיניים שלי. אני קמה מהמיטה, מתבוננת בך כואב, משתוקק וכנוע כמו שרק אתה יכול להיות. אני מחייכת חיוך קטן ושבור, והולכת לדרכי. 

לפני שבוע. 20 במרץ 2020, 12:52

אני משתדלת להיות בן אדם טוב.

יש לי נטיה להיות שם בשביל מי שזקוק ולרוב אני באמת עוזרת. 

יש לאחרים נטיה לנצל את זה, לפעמים באופן לא מודע כי אני גורמת לזה להיראות טבעי. 

אני לא אוהבת שנכנסים לי לחיים בלי הזמנה, לא אוהבת שמחטטים בלי שהסכמתי לזה.

אני לא אוהבת להרגיש מנוצלת, גם אם לא התכוונת. 

חוויתי יותר מידי קשרים חד צדדיים, שנתתי את הנשמה וקיבלתי במקרה הטוב שתיקה מהדהדת. 

לאחרונה שיניתי את החלומות שלי, חלקית מתוך הרצון להפוך את הלימון ללימונדה. 

מאחורי כל משפט מסתתר סיפור שלם שאין לי רצון לחלוק כאן. 

מסיימת תיכף ארבע שעות של הליכה ומקווה להשאיר מאחורי הדלת את כל הכאב שבא איתן. 

לפני שבוע. 17 במרץ 2020, 14:14

מלמטה. 

בלבד. 

כשפיסק מרשה לי.. 

אז אל תתנו להיעדר הסוגריים להשלות אתכם שמתישהו יהיה בינינו מעבר לידידות.  

לפני שבועיים. 14 במרץ 2020, 20:38

בקורס מבוא את לומדת המון. את לומדת שתיאוריות השלבים הן שטות. את מבינה כמה אובדנים לא מוכרים ולא מוקרים קיימים. את מתחילה להבין כמה התפקוד הוא משמעותי אבל לא רק.. ושהדחקה והכחשה הם המכשולים הכי גדולים שלך בתהליך הזה. את צריכה להיזכר, להתמודד, לתת במה למחשבות הכי כואבות. מותר לך לחשוב על מי שאיבדת, לדבר עליו, אפילו לדבר אליו למרות שהוא כבר איננו.. הוא חלק ממך לנצח. הזמן עושה את שלו, כמובן, אבל את צריכה לעבור את זה בצורה בריאה. עם הזמן פחות יכאב לך וככל שתתבגרי זה יהיה קל יותר. אל תמחקי את מה שהיה, תני לזה מקום. אבל תהיי חכמה, אל תתני לזה לגרום לך לשקוע לדיכאון אינסופי. את יודעת? אני לא דואגת לך. אחרי הכל, את לוחמת. 

לפני שבועיים. 12 במרץ 2020, 7:41

אין כמו גמירה עוצמתית להתחיל איתה יום ארוך ומתיש. 

מחכה להרגיש את הזרע שלו מטפטף מתוכי באמצע היום..