סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

דום (מיל.)

פשוט אשמח אם תקראו.
לפני 4 שנים. 25 בנובמבר 2019 בשעה 15:47

שבועיים של מסע אל מחוץ לחיים שהכרתי. שבועיים של צניחת הגוף והתרוממות הנפש, של הפנטזיה המתגשמת, חדה ומבהיקה כמו תער. חותכת ומקלפת שכבה אחרי שכבה את העולם שהיה מוכר.

 

 

לפני 4 שנים. 10 בנובמבר 2019 בשעה 14:14

הרגע הזה שאתה פוגש מישהי במקרה, והיא נראית הכי מושלמת לחיי FLR, ואז אתה מגלה שהפנטזיה שלה היא להיות נשלטת.

 

 

לפני 4 שנים. 5 בנובמבר 2019 בשעה 11:59

לשבת לעבוד בבית קפה ופתאום טלפון. את. אני רק מקשיב, את רק מדברת. מתארת. מנחה. מפרטת הוראות. אני רק עונה בקצרה. מרגיש את הלחץ במכנסיים. את הזיקפה. את הלחלוחית שם. מרגיש את המבטים שלי מתרוצצים לראות אם משהו זולג למבטים של כל אלה שיושבים מסביב. מרגיש את המאמץ להתמסר לזה ובו בזמן להיראות כאילו הכל רגיל. נושם עמוק. הקול שלך ממשיך. אני מזיע מהמאמץ הזה, רק להיות ולא להיות.

לפני 4 שנים. 3 בנובמבר 2019 בשעה 7:45

בוקר בלי החיוך שלך. אפילו בלי החיוך שאפשר לשמוע בקול שלך בטלפון. בוקר בלי ההוראות שלך, בלי המשימות הקטנות, בלי המבוכה המצמררת.

הרגשה מוזרה של ריחוף בלי כיוון. באוויר שקט.

לפני 4 שנים. 2 בנובמבר 2019 בשעה 23:12

הלכתי לישון והתעוררתי עם חרמנות רגשית. איך פורקים את זה?

לפני 4 שנים. 2 בנובמבר 2019 בשעה 17:55

נפגשתי עם חברים אתמול והעלינו זכרונות. צפינו בתמונות ישנות שלנו. כמה לא ידענו אז שאין בצד השני של התמונה כלום. כל החיים, כל הבילויים, כל המחשבות הכמוסות, כל הפנטזיות, הדמיונות, הכל משתתק והכל נעלם לתוך חיים שהם כאילו של מישהו אחר.

והכל נוזל ומשתנה כמו תמונה שנמסה ומאיימת לחשוף בכל רגע את מה שיש לא מאחוריה, אלא במקומה.

החיים שהיו, החיים שלא היו, והחיים שנהיו.

אושר.

לפני 4 שנים. 30 באוקטובר 2019 בשעה 9:25

קמתי בבוקר מלא כמיהה להרגיש את הגודל השקט של אישה. אישה שהיא בית, שאפשר לעצום עיניים.


ראיתי ברחוב מישהי זרה, עומדת מול העשן, והרגשתי שאני מתאהב.


הלכתי לעבודה עם סערה גדולה, דווקא ביום שבו אני צריך להיות קטן, הבפנים זועק החוצה ואני שותק.

 

אני צריך את המילים של מישהי שזה כל מה שהיא רוצה עכשיו.

לפני 4 שנים. 29 באוקטובר 2019 בשעה 6:16

להגיע הביתה בסוף היום, לחכות שהיא תחזור מהעבודה. רק אז גם אני בעצם חוזר הביתה, אליה.

היא מתיישבת על הספה, אני מכין לה את הקפה שלה, מאפרה, סיגריה.

בסופו של דבר זה הכי טבעי לי לשבת ככה על השטיח לידה, ללטף את כפות רגליה העייפות.

הכל רגוע, אנחנו מדברים על איך היה היום, מה היה לה בעבודה, מה היה בחדשות, מה היה בעיר.


ומה היה לי בעבודה. ומה היה לי שם ברגע הזה שקיבלתי את התמונות שלה. את השדיים הכבדים נאחזים ביד גברית, את הישבן העגול עם כתם זרע של אחר.

אני ממשיך ללטף את הרגל. "תנשק" היא אומרת.

מתכופף ומנשק, מנסה להריח יום שלם של יצר בנשימה אחת.

צמא לליטוף שלה את הראש שלי כשאני מספר לה מה הרגשתי מול התמונה, מה הרגשתי כשהיא שלחה אותי שם לשירותים לשלוח לה תמונה של הזין הזקוף שלי, של הזרע שאני שופך בפקודת התשוקה של התמונה.


מזיז לצד את המאפרה עם הסיגריה הכבויה, מחזיר את ספל הקפה אל השולחן, מעסה את רגליה מול הריחות הממסטלים של התחתונים שהיא הטילה לידי, היא מפשקת את הרגליים אני צולל לנשיקה ארוכה אל אותו ישבן רך, מבקש לזכות במגע הכוס החם שלה.


"לך לחדר" היא אומרת, ואני יודע בדיוק למה הכוונה. עוד מעט היא תתפשט ותיכנס לשם, תעמוד מולי עם החיוך בעיניים, עם היצר בשדיים הבוגרים והתשוקה בבטן החלקה. הזין שתחגור יתייצב מול הפישוק שלי. היא תהדק עוד רגע את הרצועה, תניח את היד עלי, ותגרום לי להפסיק להתייסר בדמיונות - באמת להרגיש את מה שהיא הרגישה שם.

 

לפני 4 שנים. 24 באוקטובר 2019 בשעה 10:00

תוויות, כינויים, סיווגים.

 

לפני כמה שנים היא היתה כאן "שולטת".

 

מהנשיקה הראשונה שלנו היא אמרה שהלב שלה שבויה שלי. ומהלב הדרך קצרה אל הפה, הידיים, הבטן, החזה, הישבן.

 

ורק בזמן האחרון היא שוב חודרת אלי לזכרון.

 

ומהזכרון אל הדמיון.

 

והיא יפה כמו אז, עומדת גדולה מעלי.

 

ואני לרגליה.

 

אבל הזמן עבר.

לפני 4 שנים. 23 באוקטובר 2019 בשעה 8:32

בצהריים קיבלתי ממנה הודעה: "תכין את הצימר לשעה 15:00"

 

אין לנו באמת צימר. אבל להכין את הצימר זה משהו שאני כבר יודע בדיוק מה הוא כולל.

 

 

אני מגיע הביתה, הכל ריק ושקט.

אני נכנס לחדר השינה. מבחוץ אפשר לשמוע ציוצי ציפורים. אני סוגר את החלון ומדליק אור קטן.

אני מחליף מצעים. סדין נקי וריחני.

אני מכין בצד מגבות קטנות נקיות, מקופלות יפה.

מדליק נר ריחני.

מכין בקבוק יין ושתי כוסיות. לא שוכח פותחן.

לפני שאני עוזב אני מסתכל עוד רגע על הסדר והשקט הזה. יודע שהכל הולך להשתנות.

 

בשלוש אני כבר לא שם.

אני יושב בבית קפה ומבחוץ אולי נראה רגוע.

אני יכול רק אולי לנסות לדמיין מה קורה בחדר השינה שלנו. אבל אני לא יודע באמת איך זה נראה. איך הוא נראה.

 

כשאני מגיע הביתה בחזרה, אחרי שהיא הודיעה לי לבוא, היא במקלחת.

אני מסדר את הכל, מדמיין מה שהיה לפי השאריות.

 

השאריות שאני שומע נשטפות ממנה עכשיו במים החמים מעבר לדלת המקלחת.

 

אני עומד מולה ומריח היטב את התחתונים שלה שאספתי מהריצפה.

 

"בוא תן לי נשיקה" היא אומרת מתוך האדים.