גחליליות

שבוע הגבורה חשוב ביותר, אבל הוא גם מכביד וקשה, הצמצום קשה.
תחשבו כמה קשה לאינסוף להיכנס ולצמצם עצמו אל תוך סוף. ככה קשה.
לכל אלו שמרגישים שמשתיקים אותם, מצמצמים אותם, שהם ככ קטנים שהם בלתי נראים - דעו כי אתם מבטים חלק בבורא ובפעולותיו וכי מתוך אהבה צמצם עצמו כדי להיות אנחנו כפי שאנחנו. אני לא בעד הקטנה, ואני חושבת שצריך אדם לדעת בדיוק כמה הוא אינסופי ובדיוק כמה הוא גם אפסי - באותה מידה, ולהכיל אינסוף ולא להכיל כלום בד בבד יהיה.
צמר ופשתן אסורים ביחד שהם מבטלים זה את זה, ועם זאת על אפוד החושן הם משלימים זה את זה.
הכרובים בחור לאחור דוחים זה את זה, בפנים אל פנים מגוננים זה על זה.
איפה אנחנו, באהבה או בשנאה?
ואיך הופכים שנאה לאהבה?
הרס עצמי לבנייה?
כשמחברים אותם!!!!
כשההרס הוא לטובת בנייה, כשהופך שונאו לאוהבו - זוהי עצם הגבורה,
וכשעושים זאת בשלמות, הרי שזו תפארת שבגבורה, שהגבורה מבטאה מתוך עצמה את שלמותה... 
כשאני בשלום עם הצמצום: שותקת, לא מתוך התנגדות אלא מתוך קבלה.
כשאני מפסיקה לרדוף, לא מתוך ביטול, אלא מתוך בחירה ואהבה לכל הצדדים, כשאני מבינה שהמרחק עצמו הוא אהבה עצמה (שהרי כשאחד הכל, אין אפשרות לאהבה להתגלם, היא מתגלמת במרחק עצמו).

המשימה שלנו, בגל להבות שלנו הוא לקרב, להתגבר על המרחק:
מרחק המגע, מרחק נשימה, מרחק בנינו לבין עצמנו, ומרחק הפנים אל פנים עם הפנימיות.
נלמד להתקרב בקירבנו, ומיד נלמד אחרים איך עושים את זה (בדרכי שלום ונועם, כי כל נתיבותיה שלום!)