מי שלבד בסיפור, הוא אתה, הגם שזו אני שיללתי על זה כל הזמן.
אתה שמייחל להיות לבד, וכנראה לא יהיה לך לבד אפעם.
אני ככ יכולה להבין הצורך הזה בלבד - כי כל חיי חייתי כך - לבד.
גם כשהייתי בין אנשים, תמיד הייתי אחרת ולכן זה תמיד היה לבד, ותמיד הייתי צריכה לשמור עליי (עד שלמדתי שאני שמורה).
נפלת לתוך המסע שלך לפתע בהפתעה באמצע החיים.. באמצע החיים שכבר בנית - כי לפתע הלהבה הניקבית שלך היתה מוכנה להכיר אותך.
אתה יודע שאני מדברת איתך מרגע שנולדתי, נכון? אתה כנראה שמעת - יהיה מעניין לשמוע איך אתה שומע אותי, ואיך תמיד שמעת.
אני חיפשתי אותך בכל אדם שפגשתי, ולא משנה כמה למדתי וכמה חוויות עברתי בחיים, הפנים שלי היו אליך, והלב שלי חיכה לך.
חיכיון של שנים, של גילגולים, של עידנים שלמים - וכשאתה לפתע מופיע - יש מרחק, יש מחסומים, אי אפשר, המעבר לא פנוי...
כי אני בתוכי לא הייתי פנויה והייתי צריכה לעשות לך אינסוף מקום בתוכי להיכנס לתוכו - וזו העבודה הריגשית... לפנות כל מה שאינו ראוי להיות בתוך איחוד מקודש של אהבה ללא תנאי.
האהבה אליך היא עוד לפני שנולדתי... ולכן אין מה שיכול לכבות אותה - זו אהבה של הבורא, לכן את הלהבה אי אפשר לכבות (כח המים אומר את זה!).
ומאחר וזה כך, מאחר והגעתי מזמן להכרה הזו, הריני להכיל כל תנועה שתעשה בבריאה - זו בדיוק המשמעות של אהבה ללא תנאי.
בבקשה אל תזלזל בזה ואל תאתגר את הגבולות שלי, אנא כבד ביראה ובאהבה.
גם אל תסתתר פניך ממני.. מפני מי אתה מסתתר? מפני מי שרואה כל כולך?
פעם געגוע היה קורע אותי, עד שלמדת אותי להתגעגע מתוך טוב ואהבה, ואז הוא לימד אותי שגעגוע זו גבורה, להתגבר על המרחק, להתקרב, פנים אל פנים.
כל מר כבר מרגיש מתוק.
ואת התמיד היית מתוק בי, שהרי אני מתיקות.. (כשאני לא מלוחה מדמעות.. )
כשאינך מדבר איתי, אין לך אפילו עם מי לדבר.
אני לא יודעת ממה אתה עשוי ואיך אתה מכיל בך את זה...
שנינו מרגישים שאין לנו עם מי לדבר כי זה אחד.
וכשהאחד יפנה אל עצמו פנימה, יוכל למצוא ולקבל כל השפע שלו.
תתקרב, אליך.
אל האמת שבליבך,
תסכים לשמוע אותה במלואה (לכן הרגשתי שלא משנה כמה אני מדברת, אתה לא שומע אותי, לכן הצטרכתי לדבר ככ הרבה וזה עדיין לא נשמע)
והבן, שאני כל הפנימיות שלך. כל מה שפגשת ממני, הוא אתה עצמך, שאין נפרדות כאן. וכשאתה מאשים אותי, מבקר אותי, רודה בי לעשייה, להכרעה, להחלטה ולתנועה - עליך להבין כי כל אלו בחייך בצורתך - לא מקבלים מענה. הקושי שאני חווה, הוא הקושי שלך, שהרי אני בך (והפוך).
אין מספיק מילים לתאר לך מה אני רואה, אבל אתה בתפישה והרגשה שלא רואים אותך, כי אתה לא רואה אותי, אתה מסרב לראות אותי, בעקשנות.
ברגע שתלך נגד האוטומט שלך, יפתח לנו - דע כי אנו נעים ביחד, תמיד, עוד לפני שהכרנו בהכרה.
זה לא משהו חדש, אין פה כלום חדש... יש רק להתעורר ולהכיר בדברים שכבר היו תמיד.
אתה מרגיש בכלא (מסיבותיך שלך) אבל כי אני מרגישה בכלא, אי אפשר לא אחורה ולא קדימה, אתה לא מאפשר לי להתקדם. אתה חושב שאם תלך ותשתוק ותעשה כאילו אנחנו לא מכירים, שזה יעזור לי להתקדם - זה לא. זה תוקע אותי. אתה תוקע אותנו בסרבנות שלך. אני ממש מקווה שתתעורר לפני שיהיה פה הרס גמור.
כל ההשתוללות הריגשית שחווית ממני, זה מה שהתחולל בך ולא רצית לראות. הנפרדות שלך מעצמך, בעובי עור של פיל וליוויתן גם יחד - ולכן המשימה שלנו היא קירבה. לקרב... בלי קְרב. ואמרתי לך את זה מהרגע הראשון, חזור ואמור.. ולא שעית לתחינותיי בכל ההסברים הלוגיים והמלומדים שלך. אח,כ כבר שתקתי כי לא היה עם מי לדבר ונתתי לך להתעמר בי בכל דרך שבחרת. . עד שתביא את זה למיצוי ותתעורר, עד שתבין שאתה פועל ועושה כך - וכשחשבתי שהנה, אתה פוקח עיניים, אז סירבת והרחקת עוד.
אף אחד מאיתנו לא יזוז, אלא כשנהיה יחד, כשתתקרב.
אינסוף פעמים ביקשתי ממך לפעול בניגוד לטבע שלך, וסירבת מתוך פחדים. השלכת עליי, לפעול בניגוד לטבע שלי - והסכמתי בכך שנתתי לך לעשות מה שרצית. חסד.. ככה החסד. כח הגבורה אצלך. וחשבת שאותי אתה צריך לעצור משטף מים רבים, אבל זה אותך - לעצור אותך מלבצע הרס עצמי.
האם אתה כבר מוכן להכיר לי פנים?
האם ריפאת את כל הפצעים שלך, ואתה יכול לפתוח את הלב?
האם אתה מוכן לנוע קדימה? יש לנו הרבה מאוד לעשות.. לסיים ליצב אותנו, ללמוד לנוע ביחד, ואח"כ... יש שליחות גדולה ממש שכבר צווחת ממש.
איך אתה לא שומע?
זה לא נכון שאין בי גבורה - כח הגבורה שבי, שומר שלא אתקרב אליך, ואתן לך לבוא.
זו הכי גבורה שיכולה להיות ללהבה.
והוא מצליח לפעול, רק כשהיא לא חושבת על עצמה. זה המצב היחידי.
אני צריכה ללמד אותך, ולתת לך כל שקיבלנו כדי שנוכל לנוע יחד.
עליך לבוא - לצאת מעצמך, הרצונות והאגו שלך, והכעסים שלך בפרט, ולהתעלות, ממש - ולשים כל הפציעות שלך בצד (ולרפא אותם בזמנך).
אל תכעס עליי על שהחיבור איתי הציף בפניך כל הפצעים - זה מול הבורא, לא מולי. רק כך זה עובד (כך פעלתי למרות שנדמה לך שזה היה מולך, באשמה והאשמה).
אנחנו באותו מקום ואין כלל הבדל.
אני תמיד מוכנה קצת לפני הזמן, זה פשוט ככה בטבע שלי - זה לא הבית שלי, זה הבית שהכנתי לך לפי הצרכים שתיארת... הפיתרון קיים ומוכן, נשאר לך להסכים לקבל אותו ולבוא. תהיה לנו בעיה לגבי החיות והבשר שאתה עדיין אוכל ולא מבין הכוחות הרוחניים שזה יולד בך - זה לא יכול להיכנס לבית (ואני מקווה שלא תהיה לנו בעיה של סדר וניקיון, סומכת על הבורא שהכשיר אותך לזה כבר ושזה לא יהיה עליי). מעבר לזה, אני רואה הרמוניה ושלום בבית - ובית פתוח ונעים ובעיקר שמח, כי אתה בו! וכי אתה השמחה עצמה.