עוד מעט זה שנתיים מהיום ההוא, מהרגע ההוא, שעדיין מתקשה להשתחרר ממנו. אם המטרה של הבלוג הזה היא לשחרר אותי מבפנים אז אין ספק שזה משהו שצריך להוציא החוצה. זה משהו שכתבתי לפני שנה בערך, הגיע הזמן לקרוא את זה שוב, אל תפריעו...
חוטים
חוטים, חוטים, לבנים, לבנים. עבים יותר או עבים פחות. מתרוצצים מהרצפה כלפי מעלה, חוברים זה לזה ומתפלגים באורח פלא רק כדי לחדור בסדר מופתי, אל תוך הגוף שלה. אני עובר עליהם, בודק אחד אחד, יש כל כך הרבה. חלקם מכניסים וחלקם מוציאים, חלקם שמנים וחלקם רזים, כבלים הקושרים אותה בצפיפות אל המיטה הקטנה כל כך, נדחסים בחוסר מקום, כאילו לא מוכנים לוותר על אף ווריד, על אף עורק. והיא שוכבת דוממת, מורדמת, ישנה. גוזל קטן שנבקע לשניים בפס לבן לאורך החזה. שלווה לכאורה. הצגים הירוקים מאחוריה מנפקים לי מספרים ומקצב קבוע, אני לומד אותו, לומד גם את החוטים. הנה אחד דק שנכנס ליד ימין, חודר תחת מסווה של פרפר קטן וצהוב ישר אל תוך הווריד, צינור מכניס. והנה אחיו התאום, צולל אל יד שמאל, שם הוא חובר אל העורק בפרפר כחול ונאיבי. מעליו מטפס אחד שמן וגדול, בחוסר רגישות אכזרית בוקע את העור העדין כל כך בתחתית הבטן ומפלס דרכו לאי שם תחת העור, מנקז בכאב אדום ולבן ועוד אדום. הוא האכזר מכולם, הוא גם הקרוב מכולם אל הדבר עצמו, אל סיבת האירוע. לידו פזורות מדבקות חייכניות על הבטן, מקושטות בדובים צבעוניים כאומרות "אנחנו לא מזיקות, רק מקשיבות" מהן מתפרצים להם שלל חוטונים צבעוניים למעלה, צהוב וירוק וכחול, קשת צבעונית החוברת אל המרקע הירוק הממשיך לקצוב את דקותיי באכזריות. ועוד אחד, דק ותמים לכאורה, חודר בקו ישר וחסר היסוסים אל צווארה, ישר אל לב לבם של העורקים, הקטנים כל כך. העורקים שלוקחים את הדם מהלב, הלב המתוקן, שחבוי תחת הפס הלבן הבוהק והנקי כל כך, הפס הלבן שאפילו בתחתיתו הוכנסו שני חוטונים תחת העור, הארכה ללב, למקרה שאולי, אם יזדקקו, שיהיה. ועוד אצבע חייזרית מודבקת לה לאצבע הרגל, הקטנה כל כך, באור אדום שורף היא מספקת לי אומדן נוסף, עוד מספר ברשימה שאני עוקב אחריה בדבקות, בטוטאליות מוחלטת. ובתוך הבליל המכני כל כך, הפלסטיקי כל כך, המרמה כל כך, שוכב הגוזל הפצוע שלי, המבותר שלי, המתוקן. ואני אוחז ביד הקטנה כל כך, סופר את האצבעות הדקות, מקרב את שפתי ללחי הנקייה, מנשק. ולוחש לה באוזן, שתדע שאני כאן, שתדע כמה אני אוהב אותה, שתדע שהכל בסדר. ומרגיש תזוזה פתאומית, מאיימת, המספרים המוכרים כל כך משתנים, זה לא אמור להיות, היא אמורה לישון. ומזנק כנשוך לקרוא לאח, שמגיע מלווה במתמחה הלילי העייף. ומזרימים משהו פנימה, והמקצב נקבע חזרה, והיד הקטנה שוב נשמטת. ישנה לכאורה. ומחייכים אלי "חזקה הקטנה שלך" ואני מנסה לחייך חזרה, "זה בגלל שדיברתי אתה", והם הולכים ואני חוזר, חוזר לספור את החוטים, חוזר לקצוב את הדקות, חוזר אל המנורה הארוכה שמחממת מעליה, את הגוף הערום והקטן כל כך, את הילדה שלי, גוזלי הקרוע.
לפני 20 שנים. 29 ביולי 2004 בשעה 6:12