שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

תראו, שור מדבר!

החלפתי כותרת לבלוג. התוכן לעומת זאת נשאר גרוע באותה מידה.
לפני 19 שנים. 8 בנובמבר 2005 בשעה 7:56

הכל היה בסדר באמת...

עומד לו השור באחו בשלווה ומכרסם בנחת מהדשא. לועס, מעלה גרה, רגוע ושליו. לא ממש מרגיש צורך לכתוב, להתדיין, לחטוף להחטיף, כלום ממש. עשב ושלווה.

פתאום!
אאוט אוף נווור,
נוחתת עליו איזה קטנה אחת, מודיעה לו שהיא "העבירה לו את השרביט" ונעלמת בצהלות שמחה וגיל לאופק.

והשור לא מבין כלום.


חשוב לציין כי השור הוא טמבל לא קטן. לא מבין בהתפלספויות ויציאות. פעם בתקופה שהיה צעיר ונועז, היה רודף ברחובות פמפולונה אחרי בחורות כאלה, נוגח להן בתחת ואז מברר בדיוק מה הן רוצות ממנו ולמה הן נחתו עליו פתאום. אבל כל זה היה פעם. היום כל מה שמעניין אותו זה הדשא. והשקט.
חשוב גם לציין שהשור כבר מזמן לא בעניינים. אין לו שמץ של מושג מה לעשות עם השרביט הזו, באמת שלא.
אז בקצב שלו, שהוא די איטי, הוא ניגש אל הבלוג שלו מניח שם את השרביט.
וחוזר אל האחו...

ואם למישהו בא לקחת את השרביט מהשור... בכבוד, שיקח...

לפני 19 שנים. 3 באוגוסט 2005 בשעה 7:01

הקטן שלי אוהב מכות בטוסיק.
לך תבין...

הילד בן שנה וחצי. בריון קטן וחייכן. אמא שלו שתחייה מאלפת אותו כבר מעכשיו. לפני כמה ימים היא הודיעה לי שהילד אוהב מכות בטוסיק, "תראה" היא מדגימה לי איך הקטנצ'יק עושה בכוונה דברים שאסור לו ומרים את הטוסיק למכה. כשהוא מקבל אותה הוא מצחקק באושר גדול ומנסה להשיג עוד אחת... שולט מלמטה.
ואני זה הפחיד אותי.
לא יודע למה.
לא רוצה את הבן שלי סאב.
לא יודע למה.
מה שהכי חולני בעניין הזה זה שאני כזה, אני אוהב את זה, אני סוטה וטוב לי. אז למה אני מפחד שילדי יצאו כאלה? אני כל הזמן מריץ תסריטים בראש. התסריט שהבן שלי מגיע אלי בגיל 20 עם בחור ואומר לי "אבא, אני הומו" נראה לי סביר ולא ממש מזיז לי. ולעומת זאת התסריט שהילד מגיע אלי עם בחורה ואומר לי "אבא תכיר, זו המלכה שלי" מרעיד לי את כל הגוף. מלחיץ אותי. אולי זה בגלל שאני לא ממש שלם עם עצמי, אולי זה בגלל שגם בעיני עצמי אני נחשב לא נורמטיבי. אז נכון, אני עושה את זה כי זה עושה לי טוב ומגרה אותי אבל מעולם כנראה לא השלמתי עם זה, אני כנראה לא אוהב את זה בעצמי ולכן כל כך מפחד כשהילד שלי משקף לי את זה. יש לי עוד עבודה לעשות על עצמי.
אני זוכר בהתחלה כשגיליתי על כל עולם ההגדרות אז ניסיתי להגדיר את עצמי ודי מהר נשברתי. אז החלטתי שאני לא אחשוב ופשוט אזרום עם מה שאני אוהב. וזה מה שאני עושה. אבל מקרים כאלו מוכיחים לי שוב ושוב שמשהו כנראה לא סגור סופית אצלי, משהו לא שלם. כי אם אני הייתי שלם עם עצמי לא הייתי בחרדות מזה שהילד שלי יצא כמוני, הרי טוב לי וזה בדיוק מה שאני אמור לאחל לו, לא?

המוח מתחיל להוציא אדים, נניח לזה כרגע...

לפני 19 שנים. 24 ביולי 2005 בשעה 6:41

ביום חמישי יצאנו למסעדה עם ההורים שלי. להודות להם, ויש לנו הרבה על מה.
אכלנו בשר משובח והרבה, ויצאנו מדושנים ומבושמים.
הם נסעו לביתם ואנחנו התיישבנו לסיגריה בכיכר רבין. מעשנים אל תוך הלילה ומביטים אחד אל השני. ניתן היה לשמוע את מחשבות הזימה שחלפו בראשנו למרחוק.
אני מחייך אליה : "ניסע למועדון?"
היא מחייכת חזרה...
נסענו הביתה!
בדרך אני שולח יד אל בין רגליה, ממזמז. ברור לי שהערב הוא אחד מהערבים הוניליים האלה, שמותר לי לעשות מה שאני רוצה העיקר שהיא תתענג. היא עוצמת עיניים ומתמכרת, אני עושה מאמצים רבים להתרכז בנהיגה.
מחפש נואשות מקום לעצור בצד, הכביש מהיר וסואן מדי, אנחנו ממשיכים.
מגיעים הביתה.
אני מקפיץ את הביביסיטר הביתה, מרגיש איך כל גופי בוער.
חוזר הביתה.
אנחנו מתפוצצים אחד על השני. בלי משחקים, בלי השפלות, בלי כאב.
סקס נטו, אגריסיבי, מלא, אוהב.
כך צריך להתחיל את סוף השבוע...


מצד שני, בשאר סוף השבוע היינו חולים שנינו, אני עם דלקת בגרון והיא עם הרעלת כיבה 😄


והיום זה היום האחרון של הטור. היום האחרון של לאנס.
מחר הוא פורש ומשאיר אחריו שיא שכנראה לא ישבר לעולם - 7 פעמים ברציפות אלוף הטור דה פראנס. גם לאלו שלא מבינים כלום באופניים ושזה לא מעניין להם את קצה קצהו של הפופיק שווה לעצור לרגע ולהצדיע לאיש. לקרוא ולהבין מה הוא עשה. לנסות לדמיין איך אדם אחד מסוגל להוציא מעצמו כאלו כוחות. בארה"ב לאנס הוא הרבה יותר מספורטאי מצטיין, הוא סמל. סמל לכוחות נפשיים אדירים, סמל לנצחון הרוח, סמל לפנימיות אדירה. ההערצה הזו היא לא לחינם, היא מוצדקת.
הנה שני מקורות (וכמובן שישנם עוד המון) כדי ללמוד קצת על האיש:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%90%D7%A0%D7%A1_%D7%90%D7%A8%D7%9E%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%92
http://www.tapuz.co.il/bike/artinfo.asp?CID=46&SID=12&InfoID=94
הצדיעו נא

לפני 19 שנים. 17 ביולי 2005 בשעה 7:09

היום בבוקר חשבתי על לאנס.
רציתי לשאול אותו - על מה אתה חושב לאנס?
כשאתה שם, אחרי 170 ק"מ, דופק עליה במהירות בלתי ניתנת לתיאור, המבט שלך תמיד מרוכז קדימה, על מה אתה חושב?
אתה הרי חייב לחשוב על משהו, אין מצב שבמשך כמעט 4 שעות אתה רוכב בלי לחשוב על כלום, אז על מה?
אני למשל חושב המון ברכיבות, במיוחד כשאני רוכב לבד. הגוף עובד והמוח ממריא למחוזות אחרים. זה קורה לך לאנס? אתה מוצא את עצמך חושב על הילדים שלך, על האישה שלך?
אולי אתה חושב על מליוני האנשים סביב לעולם שרואים אותך עכשיו? או שאתה מתעלם מהם לגמרי ומזמזם לך בראש איזה שיר ששמעת הבוקר ברדיו?
מה עובר לך שם בראש לאנס?
אתמול ישבתי שוב וצפיתי בך, ראש בראש עם אולריך. מגיע איתו ממש עד הסוף ושוב עושה את הטריק הבלתי ברור הזה בו אתה ממריא קדימה ומשאיר את כולם מאחור. צילמו אותך ממש מקרוב, ניסיתי להכנס לך לתוך העיניים ולהבין, מה עובר לך שם בראש? על מה אתה חושב?
לא רוצה לשמוע את הקלישאות, רוצה לשמוע את הדבר האמיתי, המפגר. את השטות שאף אחד לא יודע עליה, את הקשקוש שיושב לך שם בפנים, שמחייך אותך, שעוזר לך להמריא קדימה כשכולם מתעלפים.
שמע לאנס, אני יודע שבסתיו אולי תגיע לארץ. בוא ננסה להיפגש אה? נשתה איזה בירה, נקשקש קצת, תספר לי ואני ארגע, סגרנו? מעולה!

לפני 19 שנים. 27 ביוני 2005 בשעה 6:43

אתמול היה יום עמוס מחשבות. יש ימים כאלו.
חשבתי על זה שבעצם בבדס"מ יש שני צדדים. צד אחד שמגיע מאהבת הכאב, האדרנלין, הספייס והצד השני שמגיע (לפחות אצלי) מהערצה אמיתית לנשים.
אני מעריץ נשים. מודה.
ונראה לי שבעצם השילוב בין השניים הוא העניין עצמו. מצד אחד לשרת אותה, להעריץ אותה, לתת לה את הכל ולקבל ממנה בתמורה את כל הכאב הזה.
ואיך הגעתי לחשוב על זה? נזכרתי אתמול בכמה בחורות שעבדו איתי במשרדי הקודם. היו שם נשים מדהימות, יפות, חכמות, שנונות ובלי עין רעה - כאלו שיודעות להתלבש! כדרכי בקודש (שהרי פטישיסיט לא קטן הנני) מייד דאגתי לסווג אותן, לקטלג אותן (נשלטת, שולטת, כאלו...) והתיידדתי עם בעלות העקבים הגבוהים ביותר. ולא לשום מטרה פרט לעובדה שנעים לי להיות מוקף נשים יפות עם עקבים.
כך יצא לי להתקרב לאחת מהן, לצורך העניין נקרא לה מ'. בחורה קטנטונת, בלונדינית עם עיניים כחולות מדהימות, ברבי מושלמת. למ' היו מגפיים שחורים עם עקבי סיכה גבוהים שפשוט הטריפו לי את השכל, אבל פרט לכך היא הייתה בחורה מדהימה בכל קנה מידה אפשרי: יפה, חכמה (תואר שני במשפטים אם שאלתם), שנונה, אמפתית, נעימה - בקיצור הצלחה של בחורה.
ובאחד הימים גררתי אותה אל המרפסת לסיגריה, ישבנו זה מול זה, ובעודי בוהה במגפיים שלה (טוב בוא נתוודה, מחזיק את עצמי בכוח לא לרדת על ארבע ולהתחיל ללקק אותם) היא מראה לי את הטבעת שקיבלה מהבחור איתו היא עומדת להתחתן!!!
ואני מביט בה וחושב, מה הוא עושה בשבילך?
האם הוא אוהב אותך כמו שצריך לאהוב אותך?
האם הוא משרת אותך ומעריץ אותך כראוי לאישה כה מושלמת?
האם הוא מנשק את כפות רגליך ומודה לך שהסכמת להיות איתו?
האם הוא יורד לך? מלקק אותך? מענג אותך באמת? מספק מענה לכל פנטזיה שלך תהיה אשר תהיה?
ובוא נבהיר: אין בעיני כל קשר בין כל הללו לבדס"מ. אני מאמין כי כך צריך לנהוג באישה, בכל אישה. כך אני נוהג באשתי מיומנו הראשון, הרבה לפני שהיא ידעה שאני חובב הצלפות או פטישיסט, הרבה לפני שהיא הפכה למלכה שלי.
ואני משוכנע שלא. אין לה גבר שנוהג בה כך.
סביר להניח שהוא מוצלח וחכם, סביר להניח שהוא נראה לא רע, והיא כדרכן של נשים שאינן מבינות את ערכן האמיתי הולכת להכנס עם הבחור הנ"ל אל החופה.
פגשתי לא מעט נשים כמותה בשנים האחרונות. לו רק ידעו על צי העבדים הממתין להם בעולם המקביל, ממש ליד. ולא שזה קל למצוא עבד מוצלח שיהיה גם בן זוג מוצלח, אבל נראה לי כי כשמצליחים, קשה להבין איך אפשר לאהוב אחרת.

לפני 19 שנים. 22 ביוני 2005 בשעה 6:16

יש צרכים שאני חייב לממש. כמו לכתוב למשל.
אז לפעמים יש לי מושג ויש מקרים שאני פשוט יושב ומשפריץ מילים החוצה. נולדתי עם היכולת הלא ברורה הזו לכתוב מאסות של טקסט על כלום. להזיז אוויר מצד לצד ולעשות את זה כל כך טוב שאנשים לא ישימו לב לזה בכלל. סוג של מומחיות, אגרויסה מומחיות.
זה מה שהוביל אותי אתמול להתחיל לעשות רשימה של כל מה שבא לי לעשות. מצאתי את עצמי עומד במקלחת ומהגג על מה בא לי לעשות עכשיו, ממש עכשיו.
קודם כל זה היה לצאת מהמקלחת ולגלות שאני על החוף בסיני.
נורא בא לי סיני.
ובא לי גם לבד, רק אני וספר טוב.
ים, שלווה, שקט, דגים.
בא לי.
ובא לי לטוס שוב לטיול של אחרי צבא,
אבל הפעם איתה.
בא לי אותה לעצמי ל5 חודשים של טיול בחו"ל. רק אנחנו.
ובא לי עליה.
ובא לי סשן.
ובא לי לצייר.
ובא לי מסעדה באמת באמת טובה.
אוי אני גם יודע איזה - בא לי כרמלה בנחלה.
ובא לי לישון.
ובא לי לעזוב הכל ולנסוע לניו יורק לחודש, לשנה, לשנתיים!
ובא לי לצעוק אני פרחה,
הנה מתחיל לו עוד יום עבודה...

בא לי שיגיע כבר סוף שבוע...

לפני 19 שנים. 15 ביוני 2005 בשעה 6:47

אין לי מילים!

טוב נו, יש לי קצת. בעצם יש לי הרבה אבל אני מתקשה להחליט מהן הנכונות.
כבר עשר שנים שאני כותב לה - רבאק, עשר שנים!
השנה החלטנו לחגוג את זה. בעקרון אנחנו לא ממש חוגגים את התאריך הזה אבל הפעם, בכל זאת, מדובר בעשר שנים! עשר שנים מאז שיצאנו בפעם הראשונה, מאז שהתנשקנו בפעם הראשונה, מאז שהתאהבנו.
וכתבתי לה כבר כל כך הרבה. הוצאתי עליה את כל השטיקים שלי, כל הטריקים, כל סגנון כתיבה אפשרי שאני מכיר. קצר, ארוך, תמציתי, נמרח, ספרותי, יומיומי, מרגש, מה לא?
וזה לא שאני צריך להמציא את הגלגל. ממש לא.
היא תמיד אומרת שאני יודע להוציא ממנה דמעות, ואני יודע שאני יודע, רק שתמיד בא לי לכתוב לה משהו אחר, לחדש, לרגש.
בהתחלה חשבתי לעשות רשמית מלאי כזו: 10 שנים, X חיוכים, Y ריבים, 2 ילדים, וכו'
אבל זה דומה מדי לברכה שכתבתי לה ביומולדת.
אחרי זה אמרתי שאולי אני אכתוב משהו ארוך כזה, מין סיפור עלינו בעוד 30 שנה.
אבל זה נראה לי טרחני.
המממממ אולי שיר?
מזמן לא כתבתי לה שיר.
וזה גם סימבולי, הצעתי לה נישואים עם שיר.
הממממ שיר זה רעיון.

הולך לכתוב שיר.
שלום.

לפני 19 שנים. 5 ביוני 2005 בשעה 6:30

כואבת לי הבטן.
מכיר את הכאב הזה והוא כאב רע, רק שהיום אין לי מושג מה גורם לו.

אתמול בלילה כאב לי הראש.
השוונץ הקטן מוציא שיניים, מה שגורם לי למצוא את עצמי ער בארבע בבוקר, מלטף אותו ומנסה להרגיע את השד יודע מה שמציק לו. הוא מתהפך במיטה ואני מנסה לחזור לישון אבל הראש מתפוצץ. מין כאב חד בסינוסים, גם אותו אני מכיר אבל אין לי מושג מה גורם לו להופיע דווקא עכשיו. הקטנצ'יק קיבל אקמולי, אני קיבלתי נורופן. ישנו עד הבוקר.

הבוקר קיבלתי מייל שזוג חברים יקרים ונפלאים מגיעים לארץ מחר.
יכול להיות שכאב הבטן הזה הוא התרגשות? סך הכל קורים המון דברים טובים בתקופה האחרונה וגם היום יש יום חשוב. העניין הוא שכאב הבטן הזה מופיע כשאני עושה דברים לא טובים, זה כאב בטן של מתח. ובאמת, אין שום סיבה שהוא יופיע דווקא עכשיו.

גם על הגוף שלה עוברים ימים משונים. כל מיני כאבים לא ברורים שבאים והולכים.
כנראה יש משהו מבולבל בזרימת אנרגיות שלנו. תקופה טובה אבל מלאה מתחים.

מי יהיה עם הבטן הזאת?
פעם עשיתי מסאג' אצל איזה אחד מדהים מדהים באמירים. הוא שאל אותי במה אני עובד ואז הופתע לגלות שהכתפיים שלי לא תפוסות. אמר שבדרך כלל אנשים שיושבים המון שעות מול המחשב תפוסים בכתפיים ואני ממש לא. מאוחר יותר הוא הגיע אל הבטן שלי ואז הבין הכל. הוא אמר שאני פשוט מחזיק את כל המתח בבטן, שם הכיווצים.

אולי בגלל זה אני נוטה לעשות דברים מהבטן?

לפני 19 שנים. 1 ביוני 2005 בשעה 7:04

היום יהיה יום טוב. החלטתי.
חזק באוטוסוגסטיה אני.

אתמול היה יום חרא.
בעצם, לא ממש חרא, סתם ארוך, מתיש, מייבש ומתסכל. טוב, נו - יום חרא.
רק שבערב במחי יד היא הצליחה להפוך לי את הכל ולשלוח אותי לישון עם חיוך ענק.
כמה נפלאה היא האישה הזו.
אני צריך להגיד לה את זה יותר.
והיום התחיל כבר הרבה יותר טוב, והוא ימשיך ממש טוב.
היום יהיה יום טוב...
היום יהיה יום טוב...
היום יהיה יום טוב...
היום יהיה יום טוב...

יום טוב.

לפני 19 שנים. 26 במאי 2005 בשעה 6:29

יש ימים בהם אני מרגיש שכל מה שאני צריך זה סטירה.
אולי אפילו שתיים.
משהו שיוציא אותי מתוך השביעות רצון העצמית שאני מתבוסס בה, משהו שיחזיר אותי למקומי, משהו שיקטין אותי.
אתמול היה יום מצוין באמת. והוא רק הלך והשתפר. מצאתי את עצמי מסתובב מתמוגג מעצמי ומודיע לעצמי (ולכל מי שנכנס לרדיוס שלי) שאני סיפור הצלחה. ובאמת הימים האחרונים היו מוצלחים ואתמול היה השיא, אבל זה לא אומר שצריך להתחיל לתפוס תחת נכון?
והיא הייתה נורא מרוצה ממני, ופירגנה לי, שלכאורה זה היה הדבר הנכון לעשות. אבל בי לאורך כל הדרך ניקרה המחשבה שכל מה שאני צריך עכשיו זו סטירה טובה. ואולי אחריה איזה סשן משפיל באמת, שיזכיר לי... שלא יתן לי לעלות את האף...

אני מפחד מהאגו, אני מכיר אותו.
ראיתי אותו אצל אחרים, פגשתי אותו גם אצלי כמה פעמים. הנזקים שהוא עושה יכולים להיות בלתי הפיכים.
רוצה להצליח, רוצה מאוד אפילו .
רק מקווה שבסופו של היום תמיד יגיע המגף שלה וירמוס לי כמו שצריך את האגו...