תראו, שור מדבר!

אתמול בחמש וחצי בבוקר כבר הייתי למטה. מלא אנרגיות כרימון.
בדקתי את האופניים וגיליתי לצערי פנצ'ר בגלגל הקדמי.
חוק מוש מס' 3 לרכיבה קובע כי במידה והגעת לאופניים בשעת בוקר מוקדמת ומצאת פנצ'ר – הסתובב וחזור למיטה (בשלב זה יש לציין כי כל חוקי מוש לרכיבה נכתבו בדם, וכי מאחורי כל חוק מסתתרת טראומה קשה במיוחד).
הסתובבתי לחזור, אבל אז החלטתי באקט הירואי להחליף את הפנצ'ר באותו הרגע במקום בערב. החלפתי, המשאבה שלי הלכה פקאקט, החלטתי לרכוש משאבה ועליתי הביתה.
בצהריים ירדתי לחנות אופניים ליד המשרד, קניתי משאבה. הייתי צריך פנימית אבל העדפתי לקנות אותה בחנות פחות יקרה – ביג מסטייק!

היום בחמש וחצי בבוקר כבר הייתי למטה. מפוצץ אנרגיות כמו נמלה שנפלה לפחית רד בול. הברקס האחורי היה תפוס, שחררתי אותו קצת בכוח עליתי ויצאתי. המוזיקה באוזניים, ערפל נעים של בוקר סביבי. עליתי אל הגבעות. קרני שמש ראשונות של בוקר מבעד לערפל, עליתי במהירות לגבעות ונכנסתי לירידה ארוכה, משחרר את הברקסים לגמרי, זורם עם המוזיקה.
בסוף הירידה הרגשתי שאני כמעט מאבד שליטה, נעצרתי, פנצ'ר בגלגל האחורי. מה הסיכוי? דווקא היום, כשאין לי פנימית ספר, כשאני רוכב לבד.
ניסיתי לנפח (בכל זאת משאבה חדשה) אך הפנימית הייתה קרועה לגמרי. אין ברירה, חוזרים ברגל.
התחלתי לצעוד חזרה, אחרי 30 מטר כל הצמיג האחורי התפרק יחד עם הפנימית. הרמתי את האופניים על הידיים וצעדתי.
אחרי שעה של הליכה קשה ומעייפת מדכאת ובלתי נגמרת הגעתי הביתה. דרך ארוכה בה לא הפסקתי לקלל את עצמי ולקבוע שלל חוקי רכיבה חדשים בהם לא יוצאים לשטח בלי פנימית ספר ולא מתעללים בברקסים לפני יציאה כי זה עלול לגרום לפנצ'רים. פתחתי את הדלת מיואש אומלל מרוט ותשוש.

היא עומדת בכניסה עם פיג'מה, שיער פרוע מהשינה וחיוך גדול ומאושר על פניה.
"יום הולדת שמח אבא"
"תודה חמודונת, תודה..."

הופה נזכרתי.
שיש לי בלוג זאת אומרת.
והחלטתי להעלות אותו באוב כדי לכתוב... אמממ... שטוב לי!
כמעט מפחיד להודות בזה.
החיים עלו פתאום על מסלול חדש, התחלה חדשה ומסעירה. משהו שהוא סוף סוף שלי, משהו שאני אוכל לצקת אליו את כל השאיפות שלי, לא עוד מרירות על מנהלים בכירים שמרוויחים הון על הגב העייף שלי - אדון לעצמי.
זה מרגש, זה נפלא ונקווה שזה גם יצליח.
מגיע לי שזה יצליח. מגיע למשפחה שלי שזה יצליח. ואין ממש סיבה שזה לא יקרה. היחיד שיכול באמת לדפוק את זה היום זה אני.

מפחד, מתרגש, מאושר. ממש כמו בסשן טוב.
מסתבר שבאמת הכל בחיים מגיע בסוף לבדס"מ.

היום השלישי, היום הכי קשה.
בדיוק עכשיו נזכרתי בשבת, וזה עשה לי טוב. אפילו קצת חימם אותי באמצע הקור הלא ברור הזה. אז חשבתי שאם אני אכתוב על זה קצת זה בטח יחמם אותי עוד קצת... ואיפה כבר יש לי לכתוב?

נקרא לזה סשן בנעלי בית. נשמע לי כמו שם טוב.
אלוהים יודע למה אני צריך שם לכל דבר, חייב לקטלג, דפוק.
שנייה... מנסה להזכר בדיוק מה קרה שם...
זוכר שהתגלחתי, שהכנתי את החדר עם הנרות והכל, שירדתי על 4 ואפילו הבאתי את המגפיים האדומים המופלאים שלך מהארון והתלבטתי אם להוציא את הדברים מהארונית שלך.
לא הוצאתי. באת.
היית עם טרנינג ישן ונעלי בית אדומות, הבטת בי ממתין לך על הרצפה, חייכת.
זוכר שהלכת מאחורי ושאלתי את עצמי מה תעשי, זוכר שראיתי שהתפשטת אבל נשארת עם נעלי הבית, התיישבת לי על הגב ועצמתי את העיניים כדי לספוג אותך אלי, ותוך כדי שהגוף שלי ממריא אל מחוזות השכרון שאני כל כך אוהב מצאתי את עצמי שוב ושוב מחייך לנוכח נעלי הבית שנשארו שם מול פני.
היית מיוחמת מתמיד, רצית לטרוף אותי בלי משחק מקדים, בלי משחקי שוטים והשפלות, נעלי הבית ירדו בשלב מסויים אבל הייתי כל כך שקוע בללגום אותך שאני כבר לא זוכר. למעשה אני לא ממש זוכר משם... זוכר כיף גדול, ריחוף מהיר, גייזר מתפרץ ואת שנינו שוכבים מחובקים אחרי.
זוכר שאמרת לי אחרי שזה בטח לא מה שציפיתי לו ועניתי לך שלא ציפיתי לכלום, וזה נכון.
חלק ממהנאה היא לא לנסות להוביל או ליזום, אני מכין לך את הקרקע ואת תעשי בי מה שאת רוצה.
אני יודע שאני אהנה, את יודעת לעשות לי את זה.

אוהב את החורף, אוהב אותך בחורף, עכשיו כבר פחות קר...

חבר שלי עבר תאונה אתמול, החליק עם האופנוע, שבר רגל.
היום הוא עובר ניתוח בצהריים, מה שהוביל אותי הרגע לשיחה עם חבר אחר לעבודה על ניתוחים, הרדמות וכאלה.
סיפרתי לו על שלושת הניתוחים שעברתי, שלושתם באיזורים הפחות נעימים של הגוף (ביצים, תחת, ביצים, בסדר הזה...) הוא הצטמרר. משם נכנסתי איתו לסיפורי דקירות ומחטים מהצבא (הייתי הבובת ניסוי של כל החובשים אצלנו) עד שבשלב מסויים הוא ברח מהחדר.
הקטע המשעשע הוא שמעולם לא קישרתי את האדישות שלי לדברים האלו לחיבת הבדס"מ שלי, עד לתקופה האחרונה. זה פתאום קפץ לי איזה יום בזמן הגילוח, חתכתי את עצמי בטעות, ופשוט עמדתי והבטתי מרותק בדם המגיח בשפריצונים קטנים ונוזל על פני. נימים קטנים שמייצרים דם בהיר בהיר הפורץ בשצף קצף ומצייר נחלים קטנים על הלחי ומטה. אז התחלתי להבין...
מעולם לא ערבנו מחטים/דם/דקירות בסשנים שלנו. היא לא בעניין וגם אופי הסשנים הוא בדרך כלל פראי וסוער ולא ניתוחי וכירורגי. אבל איכשהו נראה לי שאם היה נכנס שם קצת דם לעסק, זה היה מגרה אותי אפילו יותר.
כששאלתי את הבחור הרגע אם הוא יהיה מהאבות שמתעלפים בזמן הלידה של ילדיהם, הוא ענה לי בנחישות שהוא פשוט לא יהיה שם.
אז נזכרתי שאחרי הלידה של ילדתי הראשונה המיילדת אמרה לי שאני אחד האבות הרגועים ביותר שפגשה. ואני בכלל לא הבנתי על מה היא מדברת, כשפלא כל כך גדול ומדהים מתרחש לנגד עינך, כשההתרגשות זורמת בכל נימי הגוף והאדרנלין משתולל, מי רואה בכלל את הדם?

הנה מגיעה הישורת הארוכה הזאת. כמו ריצת מרתון על כביש הערבה, ארוך ארוך וכל כך משעמם. השגרה הזו של יום רודף יום, שבוע רודף שבוע... בלי חגים... בלי אירועים... בלי חופשים.
אז כבר התחלנו לחפש איך לשנות, לשבור, לגוון. זו הדרך היחידה לחצות את הים הענק והבנאלי הזה. אירועים קטנים שאנחנו מייצרים לעצמנו, דוקרים בסיכות קטנות את השעמום העצום הזה.
ואני מרכין ראש ומתרכז במטרים הספורים שלפני. כך למדתי פעם לרוץ ריצות ארוכות. לייצב דופק, לנשום מסודר, להתנתק מהרגליים שממשיכות לרוץ מעצמן ולתת לזמן לחלוף.
וזה היה עובד, באמת שכן, אם לא הייתי כזה חרמן.
אם לא הייתי רוצה כל הזמן לשבור את הכלים, אם לא הייתי רוצה לסיים כל יום משמים שכזה בסשן עצבני. רוצה לפרוק הכל, לכאוב אותה עד שהכל יזרום החוצה, רוצה להתרפס לרגליה, למצוץ אותה מהעקב למטה ועד הצוואר למעלה, ללקק, לענג, לציית, להישרט, לצעוק, לתת לה את כולי כמו שהיא אוהבת ויודעת לקחת, לערבב את האנרגיות שלנו כדי להתחזק, לקראת עוד יום חדש... שבטח יראה בדיוק כמו היום הקודם...

תקנאו בי.
ואם אפשר אז עכשיו ומהר. אני אתן לכם את הסיבות, בטח שאני אתן, רק תבטיחו לקנא בי בסוף.
תקנאו בי אנשים, תקנאו בי. כי יש לי אישה מדהימה במיוחד. אוהבת, חמה, טובה כל כך. היא אוהבת אותי בצורה מוגזמת שכמעט ולא מגיעה לי, היא איתי כל כך הרבה שנים ועדיין...
תקנאו בי אנשים, תקנאו. כי האישה המדהימה הזו היא גם המלכה המושלמת, המלכה שלי. היא מכירה כל נים בנפשי ובגופי, יודעת להרים אותי לכאב מהול בעונג, יודעת לעשות לי טוב. היא מסשנת אותי מאהבה, ואם זה לא בדס"מ מושלם אז אני לא יודע מה כן.
תקנאו בי, קדימה. כי יש לי עבודה יצירתית ומדהימה, כזו שהמון אנשים חולמים עליה. אני משפיע, קובע, מתחכך, מבלה ועוד מקבל משכורת בסוף החודש.
תקנאו בי, זה הזמן. כי יש לי ילדים מדהימים בכל קנה מידה. ואת זה כבר שמעתי מהמון אנשים קצת יותר אובייקטיבים ממני. הילדה שלי היא נס עולמי, קרן אור מושלמת, נשמה טובה וטהורה שמחיבוק אחד שלה אני נמס לשעות אחר כך. והילדון (כן יש לי בן ובת, גם בזה הצליח לי) אמנם עדיין קטן אבל חיוך אחד שלו שווה באמת את כל העולם.
תקנאו בי, ויפה שעה אחת קודם. בגלל החברים הנפלאים שלי, בגלל המשפחה המקסימה שלי, בגלל העבודה המגניבה שלי, בגלל מה שרק בא לכם... תקנאו בי... בבקשה?

כרוניקה של שנה ידועה מראש.
מסתבר שהמוח שלי חושב בשורות, בפסקאות, עם ניקוד.
היינו באמצע באפי (והסדרה באמת התדרדרה, מי כמוני יודע...) כשהיא קמה והלכה אל החדר. הספיק לי לראות איך היא קמה כדי לדעת מה עומד להתרחש, כרוניקה של סשן ידוע מראש.
חיכיתי עוד 2 דקות, באפי מזדיינת עם ספייק, זה כבר מוגזם, כיביתי.
הלכתי אל המקלחת, חולף על פני החדר ומספיק לראותה מסדרת את הציוד על המיטה. סוגר את עצמי במקלחת, מצחצח שיניים.
המוח מלא מחשבות אובדניות, כל מהות הקיום שלי בימים האחרונים לא ברורה לי. חושב על מי אני? מי אנחנו? מה אנחנו בכלל עושים כאן? עובר לחוט דנטלי, שומע את העקבים שלה מעבר לקיר משוטטים בחדר, הוא מתרומם חצי דרך מעצמו, כרוניקה של הנאה ידועה מראש.
יוצא אל החדר החשוך, נותן עצמי בידיה. בחוסר אכפתיות מפקיד את גופי להנאה מהולה בכאב. הקוקטייל האהוב עליו. המוח ממשיך לייצר פסקאות, מילים, ספק מנתח את המצב ספק משוטט בעולם אחר. בשלב מסויים הגוף משתלט עליו, כופה עליו את להט היצרים, את הצורך להנות, לענג, לפרוק, לרגש.
מתחיל לחשוב שאפילו החיים כבר די ברורים, כרוניקה של עייפות ידועה מראש. נרדם רק כדי להתעורר כעבור שעה אל הגוזל החולה הקטן, מאכיל אותו ומנקר על העגלה שלו בזמן שהוא מנסה להרדם בחזרה.
החיים שלי כל כך מוכרים לי מאיפשהו...

אף אחד לא יודע עלי.
המשפחה לא יודעת, החברים לא יודעים, האיש היקר כל כך שיושב איתי בחדר בעבודה ממש עכשיו לא יודע, האנשים הכי קרובים אלי לא יודעים.
בשבת בבוקר, אחרי שקמנו בקושי רב, נסענו לקחת את הילדים מההורים שלה. התלבטנו בדרך אם לספר שהיינו במסיבה אתמול, אפילו לא העלנו על דעתינו לספר באיזה מסיבה היינו... (זה עקרונית המקום להגיד איזה כיף היה במסיבה של הכלוב אבל זה יסיט אותי מהנושא אז אני רק אגיד שהיה כיף ומייד אסגור את הסוגריים)

במשך המון זמן זה לא הפריע לי. עכשיו משום מה זה כן.

כל כך בא לי לקחת את החבר הכי טוב שלי לאיזה בירה ופשוט... לספר לו. רבאק - הוא יודע עלי הכל. הוא איתי יחד כל כך הרבה שנים, הוא עזר לי בכל כך הרבה צמתים ונקודות קשות, מגיע לו לדעת.
וזאת לא תהיה הפעם הראשונה שאני מזעזע אותו, ממש לא. משום מה אני מרגיש שאני כאילו משקר לו, משקר להם, לכולם. הידיעה שכל כך קשה לבלוע את הסטיה הזו, גורמת לי להחביא אותה מהם, וקצת נמאס לי מזה.
אז אני לא רואה את עצמי עדיין לוקח את ההורים שלי לשיחה ואומר להם "אמא, אבא, אני לא מה שחשבתם. כלומר, אני כן, רק שבלילות אני אוהב ללקק את המגפיים שלה, להתרפס, להקשר, לקבל הצלפות, מכות, נשיכות, שריטות וכאלה, חוץ מזה אני הבן שתמיד אהבתם, למה אתם מסתכלים עלי ככה???"
לא, זה לא.
אבל לחבר שלי כן. מרגיש שאני חייב. ברור לי שיהיו תופעות לוואי כי אני די משוכנע שהוא יספר לאשתו (הוא חייב לספר למישהו) והיא תסתכל עלינו פתאום קצת אחרת. הרבה אחרת.

למעשה, שחושבים על זה בהגיון, אין שום סיבה לספר לו. אבל הגיון הוא משהו שמעולם לא הנחה אותי, וכמו שאני מכיר את עצמי (ואני מכיר) כשאני מחליט לעשות משהו אני בסוף תמיד עושה אותו.
שור זה שור.

אנרגיה כחולה.

פעם ראשונה.
זה קרה לפני 4 שנים בערך, כשפגשתי בפעם הראשונה את האנרגיה הכחולה שלי. זה קרה במסיבת טראנס, ביום כיפור. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי במסיבת טראנס, האנרגיות היו בלתי מוסברות. בשלב מסויים של הלילה היא הגיעה, קרירה ונעימה, כחולה שכזו. פתאום הגוף שלי איבד תחושה כמעט לגמרי, הרגשתי שאני יכול לעשות מה שאני רוצה, שאני הכי חזק בעולם, שאין שום דבר שיכול לעצור אותי. אני זוכר את עצמי עומד ליד הרמקולים הענקיים, מניח עליהם ידיים ומדבר עם חבר, מדבר בשקט, לא שומע בכלל את המוזיקה המטורפת שפורצת מתחת לידי, רק מרגיש את הבאסים מרעידים את הגוף. הרגשתי הכי מדהים בעולם אבל אז הייתי משוכנע שזה בגלל מה שלקחתי לפני כן.

פעם שנייה.
זה קרה בתקופה בה רצתי. יצאתי לריצה ארוכה, בשלב מסויים עליתי עליה קשה ומפרכת. הגעתי למעלה באפיסת כוחות אבל המשכתי לרוץ (אני אף פעם לא מפסיק דברים באמצע) רצתי לאט בירידה, מנסה להחזיר את האוויר לריאות כשהיא הגיעה שוב, האנרגיה הכחולה שלי. אותה תחושה קרירה, חצי ריחוף שכזה, בבת אחת הגוף מרגיש חזק, מהיר, בלתי מנוצח. הנפש חוברת אליו בהתרגשות, "אתה יכול להמשיך כך לנצח" היא מזמרת לו והוא רץ ורץ ורץ...
ביום ההוא הבנתי שהאנרגיה הכחולה שלי היא בחלקה נפשית ובחלקה פיזית, אבל ללא ספק אפשר להגיע אליה בלי עזרים כימיים.

פעם שלישית.
לפני כמה חודשים יצאתי לרכיבה על האופניים לבד. במהלך הדרך סחטתי מהגוף כל מה שיש לו, וקצת יותר. ושוב היא הגיעה, קרירה ונעימה, התחלתי להבין שברגע שאני מביא את עצמי פיזית לקושי עצום ובו זמנית נפשית לריקון מוחלט היא מגיעה. זה לא קל אבל זה אפשרי.

פעם רביעית.
בסשן. מצחיק עד כמה ניסיתי למצוא אותה בסשנים ולא מצאתי. נתקלתי בכל מיני תחושות, כאלה ואחרות. חלקן אפילו דומות נורא אבל לא כמוה. לפני כמה שבועות חלינו שנינו, ההורים שלה לקחו את הילדים ובמשך יומיים שנינו סרחנו במיטה כמו זוג חולים סופניים.
ביום השלישי השתפרנו קצת ובאותו ערב היא עשתה לי סשן לא צפוי וקטלני במיוחד. הגוף היה עדיין חלש מאוד מהמחלה ועמוס אנטיביוטיקה (כך הגדרתי אותו לעצמי - סשן אנטיביוטיקה) ומשום מקום כהרגלה הופיעה האנרגיה הכחולה שלי ושטפה אותי כמו נהר קר, מצנן, מעורר, ממכר.

אתמול נתקלתי שוב באיזה טוויסט שלה. לא ממש הדבר האמיתי אבל זרזיפים כחולים שהצליחו להרים אותי די גבוה. אולי זה היה הניגוד של החום הנורא בחדר והקרח שהונח על גופי הלוהט. אולי זה היה בגלל החושך שנכפה על עיני ועזר לי להשתחרר יותר. ואולי אני פשוט לא אבין לעולם למה היא באה.
אולי זה היופי שבה...

פתאום נחת לי בגרון הגוש. וזו לא הפעם הראשונה השבוע. אין לי שום הסבר הגיוני לזה וזה לא קשור לכלום. אבל הקטע הכי גרוע בזה הוא שאני לא מצליח להוציא אותו, לא מצליח לבכות.
לפני יומיים (חג האהבה) כשטיילתי עם הכלב אחרי הצהריים הגיעו לי שוב מחשבות המוות שלי (בהזדמנות נפרט קצת גם עליהן) וביחד איתן הגיע הגוש לגרון, והוא היה ממש גדול וממש למעלה.
וכיוון שידעתי שתוך זמן קצר אני צולל לסשן חג האהבה, שקלתי לספר לה את זה. להגיד לה "תגרמי לי לבכות. קחי אותי אל הקצה, אל תעצרי, תכאיבי לי עד שאבכה, שיתשתחרר החרא הזה מהגרון שלי." אבל ידעתי שזה בלתי אפשרי, אני לא בוכה מכאב, בכלל אני גרוע בלבכות. אז לא אמרתי כלום, ודווקא היה סשן משעשע מהרגיל. ושכחתי, אבל הגוש עדיין תקוע.
בזמנו דווקא השתפרתי קצת, אבל עכשיו שוב הגיע נסיגה. וזה לא שרע לי, וזה לא שקרה משהו, ממש כלום. סתם, ככה.
מת לשחרר את זה ולהמשיך הלאה, סתם לגשת לכמה דקות לשירותים לבכות ולחזור. כמו שהיה פעם, כשהייתי ילד, כשכל מילה לא נכונה או שטות היו מביאים אותי לבכי. ילד בכיין שכזה.
אולי אני צריך לראות שוב את אי.טי. איכשהו דווקא הסרט הזה מחזיר אותי לילדות תמיד, ואז אני שוב בוכה...