לומדת את עצמי לדעת.

בשלושה חודשים האחרונים הרגשתי כבויה, צופה על עצמי מבחוץ...מתנהלת על אוטומט.
זה לא קשור להחלטות שקבלתי לאחרונה, איתן אני שלמה וחיה בשלום. את זה הצלחתי להבין...
אני אדם טוטאלי בהכל, בחיים, עם חברים, באמהות, בבית, בעבודה.
חיה ונושמת את חיי יום-יום דקה-דקה, הרגשות שלי כלפי הרוב הם עזים וגם טוטאליים - תשוקה, אהבה, שנאה...
אבל, כששיקרו לי ורימו אותי ניהתי אחרונת הפראייריות. לא ידעתי איך להגיב מול הסיטואציה.
נכבתי, ופעלתי על אוטומט...יום יום חשתי תיסכול, עצבים, כעס. ועדיין...לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי שידיי כבולות. לא רציתי שוב לטלטל את הבית בעוד שינוי.
סוחבת את ההרגשה, חיה...לא חיה.
מקום קשה, ככל שעברו הימים, השבועות והחודשים...כך גם שכחתי אותי. אפילו להתבטא לא יכולתי, השתתקתי כל פעם.
ירדתי עוד ועוד למטה...במקום המקולל הזה.
בלילה כל הרגשות והסערת רגשות התפרצו..לא הצלחתי לישון.
הגעתי בבוקר לגהינום הזה והחלטתי לשים לזה סוף, בלי התראה מוקדמת. בלי לחשוב יותר מידי.
עד כאן.
נפתחו לי הראות, האויר נכנס, ומכאן...הכל התחיל לרוץ.
הדיבור זרם, הצחוק התפרץ, הדם קיבל את החמצן שהיה צריך.
אין לי מושג למה אני כותבת את כל זה, בטח לא אחרי תקופה שלא יצא ממני כלום.
חלק מהניקוי מערכת שאני עוברת.

תאהבו את עצמכם, זה חוזר. 

כותבת לא כי אני צריכה - כי אני רוצה. ❤

במגירה שלא נפתחה כמה חודשים,

מצאתי דף ובו כתוב

המשפט האחרון שאמרת לי - כדי שלא אשכח,

את הקין ואת החבל. 

רציתי לחייך אבל אז נזכרתי עם דמעה,

שאפשר להרוג גם את מי שאוהבים .

❤

רק שחררתי מחשבות, שיתפתי רגשות, נתתי לעצמי קצת מעבר למותר.
לא נשלטת, לא שולטת. רק אני.
אמרתי ואחזור על כך, לא יוצאת מהבית - הקן מעל הכל.
עומדת על המשמר, פוזלת אליכם ורק מחייכת.
נהנית לקרא, לכתוב, להגיב, לשוחח למרות החסימה בהודעות.
מי שמתפלח לתיבת ההודעות שלי כתב לי בעבר, אל תרגישו מיוחדים. עדיין - זה לא. 

אפילו האי נוחות מהפסקת המנוי לא מטריד. 

לא שולטת, לא נשלטת. 

ממשיכה לעקוב. 
אתם יודעים מי אתם.

קוראת רק את הנבחרים,
ומתוכם חלק מעייף אותי.
למה אני קוראת אותם בעצם?

מתוך הטקסט שלו מדמיינת, מתגרה...למה זה עושה לי את זה עדיין? אני כבר לא שם...מזמן. 

לבעול אותו, להוריד אותו, להעצים אותו, להכאיב לו, להגמיר אותו...ללטף אותו.

עצם המחשבה מרטיבה, מגרה...
אמורה להפיק מעבר להנאה האישית שלי, חושבת...מה זה ייתן לי? מה זה נתן לי אז?
המחשבה לא משתחררת, הנשימה מועצת.

מה אעשה עם כל היצר הזה.

לעיתים מתגעגעת לטירוף שאחז בי,
הריגוש שהוא עורר בי,
הסוד ששמרתי,
החיוך שחייכתי לעצמי, ורק אני ידעתי אותו.
הפרפרים בבטן שהעיפו אותי כל פעם מחדש,
הרטיבות, בלתי נשלטת...כשדמיינתי אותו.
הלחץ ממפגש, התאווה שהציפה אותי רק מלראותו, הריח...
הפלירטוט...עד שהוא הניח עליי ידיים, נגיעות לא נגיעות...
העור שלי מאדים בגללו, בשבילו.
החוסר אויר, הסטירה המצלצלת שבאה בדיוק בזמן.
אישה חזקה הופכת לקטנה, מובכת.

האי שקט נמשך, שעות וימים...כמו קריז. לא מרפה.
מסתובבת סביב עצמי, האויר חסר, הנפש נזרקת ומתחבטת. הגוף צמא, יבש.

בכל גמילה יש קריז. 

צא שד, צא! 

מעדיפה לסתום את הפה אם אין לי משהו טוב לומר.
לא קורה הרבה שאני שותקת, אבל כשכן, זה מאוד מדאיג את הצד השני.

הכל טוב, השלווה פקדה את חיי.
אפילו קצת התחזקתי, הייתי בהרצאה...מהכבדות האלה על דת. יצאתי עם תובנות עמוקות. 
אני אישה מאוד מאמינה, באה מבית דתי. יש לי יכולת לעשות יותר, אמונה וכל הקטע הזה, להשתפר. ואני לא עושה את זה...למה? עצלנות.
רוצה, אבל אני אדם עצלן כזה מגיע לעצמי. 
לא, לא אהפוך לדוסה, סתם קצת אמונה אף פעם לא הזיקה לאף אחד, נראה לי. 
החלטתי לסיים את השטויות, התנתקתי מכמה קבוצות.
גם פה לא בקרתי זמן מה, אבל משום מה למקום הפח הזה יש פינה חמה בלב. אולי כי הכרתי כאן אנשים טובים...לא יודעת.

משקיעה אנרגיות איפה שחשוב, נתקתי קשרים שאם היו שואלים אותי לפני כמה חודשים מה יהיה הסוף הייתי מרימה גבה ומחייכת.
מה חשוב אז? הבית.
מעבר לזה, אין כלום.
הבית והשקט הבריא הזה שאני משדרת למשפחה, לסובבים, לעצמי.

אעשה סיבוב מידי פעם...אשאר עם עין פקוחה, אשגיח מרחוק... 
אתם יודעים מי אתם... ❤

לא הבנתי מה לא בסדר אצלי.
שמתי את עצמי במשבצת שלא נוחה לי ממש, זה תמיד הרגיש לא נכון.
יש לי אופי חזק, תמיד התמרדתי ולא נתתי שישלטו עליי, אז חשבתי שאולי בעצם אני לא נשלטת, אני שולטת.
גם שם לא הרגיש לי טבעי, לא הרגשתי הנאה ממשית בלהכאיב. ואני לא אדם שנהנה מזה שתלויים בו, רק הבן שלי...כי מה לעשות? אלו דרישות התפקיד.
אז רגע חשבתי, אני אכן נשלטת.
זרמתי עם זה שוב, וכלום לא הסתדר. הזרם היה חזק לי מידי ותמיד הלכתי נגד.

אז נכון. חקרתי, התעמקתי, בחנתי גבולות וניסיתי להיכנע להגדרה.
מה לעזאזל? למה לא טוב לי פה?
הכרתי שולטי פח, שולטים בחסד עליון, שולטים wanna be ומכולם למדתי משהו חדש על עצמי.
ועדיין, לא הצלחתי לגעת בנקודה בה הכל מסתדר לי, בראש.
יצאתי לפגרה לזמן בלתי מוגבל, ניקיתי את השולחן והתחלתי הכל מההתחלה, לבד.
שאלתי את עצמי שאלות קשות, לחלקם מצאתי תשובה מיידית, לחלקם לא רציתי לענות באותו רגע ולשאר, פשוט לא ידעתי את התשובה.
המתנתי בסבלנות, התבוננתי כל הזמן פנימה. בחנתי את עצמי בכל מיני סיטואציות. דברתי עם א.נשים שמבינים ועם כאלה שלא. הסברתי, הוצאתי דברים החוצה בקול וקראתי לדברים בשמם. לא פשוט הקטע הזה. התשובות הגיעו, כל אחת בזמנה. 

אז זהו, שאני לא נשלטת. אני לא חייבת להיות. אני לא אכניס את עצמי למשבצת כי כך מצופה, כי כך זה יותר נוח להסביר או להבין. 
אני נהנית מבדסמ, וכן...אני לא נשלטת. 
אני לא רוצה להיות רק חור, ואני לא רוצה שישתמשו בי, וממש לא - אני לא כלבה. של אף אחד.
ועדיין, אני נהנית מבדסמ!
כי אין פה שחור או לבן, יש פה קשת רחבה של חוויות והנאות שאני יכולה לעבור בלי לשאת בתואר הנשלטת.
יש פה את הבדסמ שלו, ושלה.
ויש את הבדסמ שלי, וכך אני בוחרת לחוות אותו.
בלי נישות, או הגדרות שמסתדרות לאנשים בראש כי כך נאה להם.
אני לא מתוייגת תחת שום תואר ולא אהיה, ועדיין אני נהנית מבדסמ.
מאמינה בהתמסרות מתוך אקט של אמון, רגש, כבוד וחיבור בלתי מתפשר לצד השני.
זה הבדסמ הנכון שלי.