לומדת את עצמי לדעת.

בואי שיהיה בינינו משהו אמיתי, אדם רציני שמחפש להיות שם אם זה בשבילך אם זה בשביל אחרת.
בואי, אני יודע שיש לך חסכים, אני אמלא אותך בכל טוב כולל בזרע שלי שעוד שניה מתפרץ לי מהאוזניים.
בואי תהיי החור שלי, מה שיש לך לומר בעניין זה לא לעניין...אני מחליט כי אני הוא השולט.
בואי, למה את שואלת לשמי? זה לא מעניין, הרי מה זה ייתן לך?
בואי, ניפגש בתא שירותים, את תהיי עם עניים מכוסות אני אבוא לבצע את זממי בך, לא רצית לחוות?
בואי, אהיה הצל. לא תדעי מי אני, רק אזיין אותך, סמכי עליי אני אדם טוב.
בואי, אני יודע שאת אישה מהממת...סוף סוף פוגש מישהי עם ראש על הכתפיים אבל יודעת מה? את חכמה מידי, ישירה שבא לי להקיא עליך.
בואי, לאן את נעלמת כל פעם...הבנתי שלא מתאים לך בובה אבל אולי נמשיך לדבר? אז מה אם לא אמרתי את שמי...זה שטויות זה.
בואי כפרה, את כבר לא כותבת לי או עונה לי אבל אני לא מתאייש, כי אני...אני עמוד האש!
בואי מאמי, עברו 10 חודשים אנסה לבדוק אולי משהו השתנה, אולי אצליח לנצל איזו משברון...אולי תסכימי להצעה הלא מפתה שלי שתכלס...הרבה לפנייך קיבלו.

אל תשאלי באיזה מצב הן היום. 
בואי בואי...עוד פעם את והשטויות שלך? למה רוצה לדעת את שמי? מה זה משנה לך? אני הוא הצל. 

בואי כבר, שוב נעלמת?

בת זונה, מי את בכלל כלבה? 

עוד אחת...

מצחיק אותי לפעמים שאנשים מרגישים שהם חייבים למלא את השתיקה במילים.
ניסיתם פעם לשבת ולשתוק? לא לדבר, לא להפר את הדממה, רק לשתוק?!
תנסו.
תמיד אומרים שלמילים יש כח אדיר ושצריך מאוד להיזהר בהן. זה נכון, שתדעו.
מילים יכולות לפגוע, להרוס ולהחריב.
מחמאות שניתנות לא במקום, או לחלופין שלא ניתנות במקום...
הערות שגויות.
בדיחה.
אפילו שאלה.
מספיקה מילה אחת כדי להרוס משהו שאלפי מילים לא יצליחו לבנות.
נכון, הן יכולות גם לבנות. ועדיין....

אני ממש לא אדם שקט.
אבל קשה לי לפעמים להצליח למצוא את הדבר הנכון לומר בהרבה מאוד סיטואציות.
בגלל זה...אם אין באמת על מה לדבר, אני מעדיפה בהרבה מקרים את השתיקה.
יש משהו נעים בשקט.
כולם רוצים להישמע, לדבר.
לפעמים על עצמנו, לפעמים על אחרים.
לפעמים, אנחנו שוכחים להקשיב.
אפילו אם זה להקשיב לשקט.
לכן, לפעמים, נסו לשתוק.
ביחד או לבד.
פשוט לשבת בשקט.
להקשיב, או לחשוב - זה לא משנה.
רק בשקט.

ועכשיו שאני במקום חדש
אני רואה כמה אני טובה
כמה לא הערכתי את עצמי מספיק
כמה חשבתי שאני לא מסוגלת
פקפקתי ביכולות שלי
ביכולת ההתמדה
ברעב שמנחה אותי להתקדם
ועכשיו כשהגעתי למקומי
מרגישה כמה אני רוצה יותר, הרבה יותר
כמה אני גדולה
שחצנות? שיחשבו, שיגידו. 
אני אומרת - יכולות שלי לעומת השאר
אובר קוואליפייד.
קשה להכיל אותי, יודעת. 
קשה לרמות אותי, הניסיון משחק תפקיד
היכולות שלי בולטות
אני יודעת, כן
זה לא אשמתם, זה מי שהם
אני כאן לא מזמן, ומרגישה שחייבת להמשיך לנוע
לחפש השראה
למצוא מקום בו אתאים ככפפה ליד
כי פה, זה לא המקום
יודעת שזה תחנת מעבר למשהו גדול יותר
עוד לא ברור איך
אבל ברור מה
מצחיק או עצוב באותה מידה לחשוב שנלחמתי לברוח
כדי להגיע לכאן
ועכשיו כשאני כאן
רוצה לחזור לשם
אבל רק כשהגעתי, הבנתי.
לעזאזל, כמה החיים קשים
ובאיזו פשטות הכל התבהר
באיזו מהירות הכל התהפך

לא מבולבלת, מדויקת.
תמשיכו להחמיא ולהתפעל, זה רק נותן לי כח להשאיר אתכם מאחור.

שנת 2018 בהחלט תוכתר כשנה הכי גרועה שהיתה לי.
אמנם הבריאות שלי בסדר, ושל הקרובים שלי גם.
אבל וואלה...שלמו לי, לא חוזרת לשם שוב.
כן כן...בקטע של תובנות ובלה בלה זו היתה שנה טובה, הבנתי מי אני איפה כדאי להשקיע את זמני ואת הארנגיות..אבל השאר? חרא.
נכון...גם הכרתי יצורים קסומים, אנשים שילוו אותי תמיד...בין אם בקשר ובין אם לא. אבל כל השאר, ריקבון.
גם בקשתי כמה פעמים סליחה, שזה נדיר מפני עצמו...אני לא מהטיפוסים האלה שהולכים בעולם ומודים על הטעויות...אבל השנה מול ספורים הודתי שטעיתי ובקשתי מחילה. כל, כל השאר...זין.
טסתי לצד השני של העולם ועשיתי כיף חיים, הייתי כמעט כל השנה בבית והתבטלתי...קפה עם חברות, שופינג, סדרות, פערים שהשלמתי...בקיצור - חופש ומנוחה לנפש.
איזו שנה גרועה...
רזיתי, שמנתי, רזיתי...הגעתי ליעדי קרוספיט מטורפים...
איזו שנה...
הייתי פסימית כל השנה, למה ככה? ולמה ככה? זה לא מתאים .למה הוא אמר ככה, איך הוא מתנהג הזבל? פשיייי צודק...תכלס אני מיוחדת...אני הכי מיוחדת.
שנה לא כזאת גרועה במבט אחורה...תראו כמה דברים עברתי, ונשארתי בחיים לספר.

מזל שאתם פה לגרום לי להבין דברים, זונות. 

ובכל זאת...זה לא היה כזה פשוט כמו שזה נקרא. אל תעופו. 

יאללה...מתקדמים!
2019, מה קורה וזה?! מחכה לך....

רבים נוטים לחשוב שאנשים לא משתנים.
טעות.
מה שרצינו בעבר זה לא מה בהכרח נרצה או נצטרך היום.
מה שחשבנו שאנחנו יודעים בעצם יוטל בספק אחרי עיבוד נתונים והבנה שלא הבנו כלום, ומה שלא ידענו או הבנו - למדנו.
לשאלות מסוימות לא נענה באותה תשובה היום כבעבר, ואנו נסתכל על הדברים בצורה שונה..לעיתים ישעשע אותנו להיזכר ולעיתים יזעזע אותנו להיזכר...
נעצור ונחשוב..מה חשבתי לעצמי? מאיפה האומץ? ממה בעצם כל כך פחדתי?
תעלה בחילה קלה (או קשה) ונגיד wtf?!
מי שחושב שאנשים לא משתנים, פשוט טועה.
אנחנו יצורים מופלאים שמחפשים תנועה, אם לא בגוף אז בנפש..תמיד נשתדרג, נתקדם ונשתנה. אחרי דאון יבוא האפ.
ולא, זה לא קשור לחרטה, זה פרק בנפרד.
זה קשור ליכולת הסתגלות, ליכולת ההכלת שינויים, ליכולת הבנה והתפתחות שלנו.
אירועים נעימים כמו מזעזעים יישארו איתנו לנצח עם הזמן נשכח או נדחיק אבל אפילו ריח, מילה או מבט יעוררו אצלנו אסוסיאציה לאותו רגע והכל יוצף מחדש..לטוב ולרע.

שיחה של כמה משפטים שמעוררת תחושה נעימה, שמות או אזכורים שמעוררים תחושות קשות. 

חושבת על מה הייתי עושה שונה, מתחבטת במחשבה של איך הייתי צריכה לנהוג, לא אקשה על עצמי. זו לא באמת אשמתי, זו מי שהייתי אז.

תהיו טובים כדי שיזכרו בכם ככאלה, כי אחרי מעשה אין להחזיר את הגלגל אחורה.

כל חיי כשלא היה לי טוב באיזשהו מקום משכתי, השלמתי וניסיתי לשנות, העיקר לא לזוז, לא להיות יותר מידי בתנועה. לא לזעזע את החיים שלי ושל הבית.
לפני 10 חודשים עשיתי צעד נועז, והחלטתי אחרי הרבה מחשבה שמגיע לי יותר. שאני שווה הרבה יותר. סגרתי נושאים אחרונים, לקחתי את הרגליים ופשוט הלכתי, בלי להתסכל אחורה.
10 חודשים בהם אני משוחחת המון עם עצמי, בכנות. כפי שלא ידעתי לעשות כל החיים שלי.
חודשים בהם ידעתי המון טלטלות נפשיות, יום שאני קמה שמחה ואנרגטית ויום למחרת כל השרירים כואבים, לא מסוגלת לזוז..שוקעת לעומק תהומי לתוך עצמי ותוהה לגבי ההמשך.
חודשי חופש מוחלט, כשאין לי מושג מה אני עושה יום למחרת...ככה זורמת. 
חודשים בהם לקחתי פאוזה אמיתית והתרחקתי למשך חודש. טסתי לדרום אמריקה אחרי 14 שנה שלא הייתי שם.
חגים עברו, תובנות נולדו.
והנה אני פה, מחר מתחילה ליישם..מחר מתחילה מאפס כשאני יודעת בדיוק מי אני, מה כן ומה לא.
למרות שאכנס למסגרת, לראשונה מזה הרבה זמן מרגישה חופשיה...חופשיה יותר ממה שההיתי בחופש.
נפטרתי מהמון משקל עודף, פיזית ונפשית. האבנים שסחבתי על הגב ואספתי במשך תקופה ארוכה כי כך חשבתי שנכון לעשות, הושלכו לאדמה והיום אעשה עליהם קומזיץ'.

חוזרת על המשפט "את אישה חזקה", לא פשוט יהיה אבל כן...אני אישה חזקה.

תחזיקו את הביצים חזק, זה הולך להיות כיף!

תודה לכולם.
בלעדכם לא הייתי איפה שאני, במקום הטוב הזה והשליו.

בלעדיכם, פשוט לא הייתי. 

תודה לך,  שגרמת לי להיפצע ולדמם כמעט עד איבוד הכרה...עשית אותי חזקה לקום ולשלוח אותך לעולם שכולו טוב, שם מקומך עכשיו. 

תודה גם לך חבר, דום. שהדרכת, נתת חיוך וחיבוק, הקשבת...תמיד ג'נטלמן. 

תודה גם לך, שגרמת לי להיות מדויקת, גרמת לי ללמוד לסגור את רשתות לכל החרקים המבקשים להיכנס.

תודה לכל אלו שראו אותי שוקעת ומושיטה יד, רק הסתכלו והזכירו לי כמה קשה לי, כי לדיוק יש מחיר.

תודה לחברותיי למסע. תמיד הראו לי את האמת כפי שהיא והיו שם לנקות את המראה מהאבק.

תודה לכם, לכולכם...
קוראת אתכם עדיין מידי פעם, מודה שאני לא חלק מזה...מודה שדרכינו התפצלו בזמן. 
נשארתי נאמנה, התקדמתי, התפתחתי, השתדרתי.
תודות לכם.

ממש ג'ונגל שם בחוץ, ואם כבר להיכנס, תמיד עדיף עם מישהו שיודע את הדרך החוצה גם. 

מוקדש לזו שאבדה, שנשארה מאחור.
לזו שלא נשברה, כי היתה שבורה.
לזו שאף פעם לא היתה נשלטת,
שלא היתה באמת.
מוקדש לנו.

"תדעי לך שאת השמש שלי
כשאת מאירה העולם לא רע,
וגם אם לא נאמרה המילה
הרי לפעמים לא צריך מילים.

לאן את הולכת?
יש לנו כל כך עוד הרבה לעשות
היד והלחי הולכות איתי גם בעיניים עצומות.

אם את יודעת מה יש בסוף?
ואם מצאת את הדרך לחוף?
אם את שומעת רעש לבן,
זו אני ששולחת סימן...

תדעי לך שאת הסדק שלי,
כשאת עצובה ולי אין תשובה...

לאן את הולכת?
יש לנו כל כך עוד הרבה להשלים,
היד והלחי שבות ועולות אלי בין הגלים...

אם את יודעת מה יש בסוף?
ואם מצאת את הדרך לחוף?
אם את שומעת רעש לבן,
זו אני ששולחת סימן
וגם את תשלחי לי לכאן..."

(מילים: אניה בוקשטיין)

נקודה. 

שמעתי מהאופטימיים האלה שטוב לגעת בתחתית כדי לדחוף את עצמך למעלה.
מזדיינים.
תמיד ימציאו שטות לנחם אותך בשעת משבר. ואתה כמו סתום צמא לקצת אופטימיות, גם תאמין....
יש לי יום כזה, שאני שונאת את כל העולם.
יום כזה, שהעצבים שלי מתחילים עמוק בבטן ומתפשטים לכל נים בגוף.
יום כזה, שאני יכולה לקבור אנשים. 
אני דווקא טובה בלקבור אנשים, בעודם חיים.
יום כזה ששכנה שאלה אותי עם חיוך מטומטם מה שלומי ואמרתי לה חרא, והיא נשארה בשוק.
מה...אם היא שואלת שתהיה מוכנה לכל תשובה.
יום כזה של חוסר תאבון, כי אני מלאה בחרא. אבל דפקתי סופגניה לאזן את הצרבת.
צעקתי על הבן שלי, אמרתי לו משפטים של מבוגרים...הוא אמר לי "אמא אני לא מבין", השתיק אותי.
יום כזה, שהקיר היה נשבר אם הייתי דופקת בו עם הראש.

ייחלתי לעצמי היום לישון ולא לקום, מוות מתוק. של צדיקים. הגיוני, מתאים לי צדיקה. 
כשאתה לא מצליח במשהו, אתה מתחיל לפקפק במי שאתה, אתה לא מוצא את הטוב בכל החרא, אתה פשוט לא מספיק טוב..
תקופה כזו שאני מחפשת משמעות, שפעם זה היה כל כך מובן מאליו מי אני ולאן אני הולכת.
ואני לא יכולה שלא לחשוב איזה איזון עדין יש לנפש, גם אם אני חזקה ומחזיקה עליי טונות. משהו אחד ישתבש והכל יתמוטט כמו דומינו, אצלי וסביבי.
תוהה אם להרשות לעצמי קצת דכאון או שגם זה אסור לי?
להתחיל לדחוף את עצמי למעלה, או שאשאר עוד קצת למטה בחושך לחשוב?

לפחות שקט כאן.