לומדת את עצמי לדעת.

אני קוראת בלוגים, הרבה...שותה וסופגת. למרות שלא בעסק ואולי זה מה שעוזר לי לראות מעבר או להתבלבל ביותר קלות...לא סגורה על זה עדיין. נהנית מקריאה איכותית, נרקיסיסטית, מפגרת, סתם, גיפים, תמונות, צחוק.
אבל מאז ומעולם, תמיד הדהים אותי לקרא בלוגים של נשלטות.
אבל נשלטות הארד קור עם מוסר עבודה גבוה.
מנסה שוב ושוב להבין מה עובר להן בראש?
מה יש מאחוריהם שככה הן סוגדות להם? מה יש להם בין הרגליים שהן כל כך מכורות? 

חושבת לעצמי "בואי חמודה...היו לי טובים, מצוינים, עפתי לחלל. תמיד רגליים על הקרקע. זין לא מנהל אותי, תרתי משמע."
סוגדות לדמות, סובלות, מתענות בנפש ועדיין יחכו לו על 6 עם תחת מורם ליד הדלת אם הוא ייתן את ההוראה.  
חיות בחרדות נטישה.

סוגדות. כן אדוני, לא אדוני. 
נפש של נשלטת מוחלטת.
ואני? אני מאבדת מהזהות שלי שאני קוראת את הפח הזה, לא יודעת מי אני.
מי אני? מה אני? מה הלו"ז פה? 

קשה כשיש אג'נדה ברורה.

נראה שאני מגיעה לסוף הפאזל כל פעם ואז שופכים על השולחן עוד 1000 חלקים להרכיב. 

סימנתי הכל, ומחקתי הכל.
היסטוריה של הודעות.
הודעות מצחיקות, הודעות מטומטמות, הודעות שבעתיד ארצה להיזכר בהם..לא כרגע. 
אז סימנתי הכל - ומחקתי.
אפס הודעות בתיבה.
אפס רצון להיזכר.
אפס אפשרות לשכוח את האפסים.

לא אוהבת חתולים.
יש לי פודלית מהממת בגיל העמידה שאני מגדלת אותה כבר 10 שנים אחרי שעברה התעללות...
אבל חתולים...שלא נדע.
היום עברתי אצל דוד שלי שמטייל בחו"ל לבדוק מה שלום הכלבה שלו, כשיצאתי הנעתי את האוטו בחניון והתחלתי לנסוע, במראה קלטתי כורסא מהממת שצריכה שיפוץ...מתה על זה.
חזרתי ברוורס וניגשתי לבדוק, היה מונח עליה קרטון, הרמתי את הקרטון בעדינות שאופיינית לי (לא באמת...) וראיתי שאין מה לעשות למען הפריט הרעוע הזה...פתאום צווחות מהקרטון.

פאק. חתולה בת אולי שבוע, שוכבת שם גוססת. עמדתי שם מספר שניות...נלחמת עם עצמי.
שונאת חתולים, אבל מה...תינוקת. קופאת מקור, מלוכלכת, גוססת...
אז לקחתי אותה אליי הביתה. (מה?)
עטפתי אותה, חיממתי קצת שמנת, נתתי לה במזרק.
אחי הרופא קפץ, הביא איתו כמה דברים...טיפל בה כאילו היא תינוקת בפגיה.
הרעיון ההתחלתי היה לחזק אותה ולמסור אותה לעמותה..מה שלא נראה לי שיקרה. התעורר אצלי האינגסטינט האמהי.
בנתיים הגוף שלה התחמם, היא נותנת סימני חיים מידי פעם...
הכלבה שלי לא נפרדת ממנה, בודקת כל כמה דקות מה קורה בתוך הארגז.
אם הם מרגישים חמלה, למה אנחנו לא?
מי מסוגל לזרוק כך בעל חיים לרחוב, תינוק..ולתת לו לקפוא למוות?
בני זונות.

בתקווה שתעבור את הלילה. 

כולן רוצות, כולן כמהות
כולן מחכות...
כולן צריכות, חייבות.
שותות מילים, מתפתלות מעצם המחשבה,
שאולי זה הן, אולי הפעם בשבילן...
אבל לא, הוא יודע.
הכל מכוון, ממשיך בדרך התועה
חוזר על צעדיו פעם אחר פעם
יודע שהן מצפות לגואל.
יודע שזה נגיש, יודע כמה זה זול.
חיבה שהפכה לאתגר, אתגר שהפך לאובססיה, אובססיה שמטביעה אותו במעמקי הצער.

חוזר הוא תמיד למקור, ללבד...
לא מבין מדוע, תוהה איך זה ששוב הוא לבד.

ולא רואה כי הוא צועד בדרכים שלא מובילות לישועה שלה הוא מייחל.
אחת מתחלפת בשניה, השניה בשלישית והחיים שלו נגמרים למען המטרה, ממשיך הוא לאסוף כשלונות אך עדיין מאמין בדרכו שלו.
הן מגיעות עם שק על הגב של חיים, ביד אחת תקווה ביד השניה הן עצמן.
משתדלות, מנסות אך הסוף ידוע לו מראש.
הן יעזבו בלי להסתכל אחורה,
הוא יעמוד ויראה אותן מתרחקות.

כולן צריכות, כולן חייבות.

כולן מתאכזבות. 

אני לא אישה שמרבה לבכות, ולא כי אני לא רוצה...אלא כי לא יכולה, לא מצליחה.
כשרואה סרט שמאוד עצוב או מרגש מרגישה את הבכי עולה...אבל אז הוא נעצר איפשהו בגרון וחוזר פנימה.
לפני כמה שבועות, דברתי על הבן שלי.
ילד שבא אחרי המון מאמץ, אחרי שנים של ניסיונות.
השיחה היתה מול גורם מקצועי שנתן לי את חוות דעתו לגבי המשך טיפול כלשהו (ילדים זה שמחה...) ונתן את נקודת מבטו לגבי הילד. באותו רגע בלי שום הודעה מוקדמת נחנקתי. הוא ראה שמשהו קרה לי ושאל האם אני בסדר? פה נשברתי.
לא ברורה לי עדיין הסיבה, הרי לא אמר דברים שאני לא יודעת...אבל משהו בפנים פשוט התפוצץ ופרצתי בבכי קולני ודמעות שפשוט לא יכלו להיפסק. ולמרות שסימנתי לו להמשיך לדבר בזמן שאני מתבכיינת שם הוא נעצר ונתן לי זמן לאסוף את עצמי, מעבר לעובדה שהייתי בהלם מעצמי, מתתי מבושה.
הוא שאל - אבל למה את בוכה?
ורק תשובה אחת יצאה בלי לחשוב "כי הילד שלי מרגש אותי".
באותו רגע הרגשתי פרץ רגשות בלתי נשלטים שמגיעים ממקום שרק הבן שלי יכול לגעת בהם.
ברור לי שאני נתפסת כאדם מאוד קר שלא מביע רגשות, ואולי טוב שכך...
אולי יום אחד אצליח לתת כניסה לגרעין הכי אינטימי בי, לתת אמון ולתת אותי.

מי שהיה שם, יודע. 

"רסיסים של אור בדמעותייך
וחיוך שוב מגשש דרכו אלי
כל הטוב עודנו לפנייך
שימי ראש על כתפי, תני לי ידך בידי

עוד מעט יתם הנר לגווע
עוד מעט יובס השקט המבורך
המולת היום תתחיל לבקוע
לא תלכי לבדך, אני אהיה שם איתך...

לא קלה היא, לא קלה דרכנו
ועינייך לפעמים כה נוגות
עוד שדות פורחים יש לפנינו
עוד הרים גבוהים, וצונני פסגות..."

פתאום עלית בי בזכרון...
אתה, הפניקס של השולטים.
אדם אהוב וטוב לב, חבר ומלאך שומר.
נזכרתי בשיחות של שעות בהתכתבות, כמה עייפתי אותך כדי שתתקשר אליי - שליטה מלמטה?

כן, ממש... כך אני חשבתי. אבל אתה ידעת, צחקת...הסתכלת עליי דרך הצוהר שפתחתי לך והמתנת לי בסיבוב. כל פעם מחדש, כל פעם עם חיוך.
ג'נטלמן עדין, חיה רעה.
מסחרר וממכר.
סוחף אותי למקומות טובים, להכיר את עצמי, לא לחשוש להיות נשלטת...
נזכרת בלילה ההוא שהינו ביחד על איזה בר חשוך, שלא יכולנו להוריד את הידיים אחד מהשניה, הינו עטופים בענן של היי...אבל אתה, שמרת על פאסון. שמרת עליי, שולט קודם כל על עצמך.
כמה טירוף...היעדר פחד, להיסחף אחרי הרגש.
זוכרת גם את היום בו נעלמת, הודעה בודדת, שלושה שבועות של שקט. לא חשבתי שאצליח להתאושש...עברתי את כל השלבים by the book.
בילבול, חשש, אי קבלה, כעס, האשמה עצמית, השלמה ושלווה.
הכרתי מישהו בזכות היעלמותך (או באשמתך? גם הפעם ליבי התרסק...), ופתאום הופעת שוב, אבל הפעם זה היה שונה. 
נרקמה בינינו חברות מופלאה שלא הרבה זוכים לה, בטח לא בעולם הקשה הזה.
ולא ראיתי אותך כבר המון זמן, ואני מתגעגעת...לשיחות, לים, לקפה עם הסיגריה. לצחוקים.
לחבר.
אני צריכה לתת לך מרחב לפתור דברים, כי זה מה שחברים עושים...אבל אני באמת מתגעגעת. באמת...

הוא לא מגדיר את עצמו כשולט, אין אצלו שחור או לבן. יש אותו.
הוא לא רוצה להיות קשור לעולם הזה, אבל אילו רצה סביר להניח שהיה מהווה דוגמא. 
הוא יודע להזדיין, יודע לאהוב, הוא טוטאלי ומסור לאחת שלו.
הוא גברי, הוא מסוקס ובעל קול עמוק.
יש לו חוש הומור משובח, אבל צוחק מההומור הבסיסי שלי...אומר שאני סוחפת אותו עם הצחוק שלי ואפילו עם החיוך. לא יכול להישאר אדיש.
הוא חרמן כל הזמן.
רוצה, צריך, חייב.
עד שאנחנו מקיימים מפגש כזה, הוא לא ישאיר שום קצה פתוח.
הוא יודע איפה לגעת.
יודע איזו עוצמה להפעיל ואיזה קצב אני צריכה.
הוא הופך כל "לא" ל"עוד",
וכל "כן" ל"בבקשה".
הוא מתגרה לראות אותי בלי אויר ומתפוצצת לו בין האצבעות.
הוא מבין רמזים ויודע להרפות ולתת לי את המרחב,

יודע מתי הוא יכול ללחוץ עוד קצת ואשפיל מבט, אשאר ללא מילים.

הוא לא מגדיר את עצמו כשולט, ולא רוצה להיות קשור לבדסמ.

הוא יודע לקבל ממני את השליטה ולגרום לי להרגיש שלו. 

ולמרות כל מה שאומרים,

יש לי פוטנציאל לציית

אם רק ארצה...