לומדת את עצמי לדעת.

מדפדפת בעבר וקוראת היסטוריה...מה היסטוריה - מעשיות.
עם מי דברתי, ועל מה...
הארכיון שלי מלא פוטנציאל ואשליה, מלא באנרגיות טובות ורצון, בכח מתחדש ויופי פיוטי.
בדיוק וסנכרון בין הלב למוח, ובהבעה רהוטה ובלתי מעורערת, פרשנות שהבאתי על הכתב מול מסוימים. 
בארכיון שלי ישנן שיחות נכונות, ועכשיו שהחייתי את אותם אנשים, נזכרתי איך הגעתי לנקודה הזו...נקודת "הרעלת בדסמ".
התכתבויות ששדרתי עסקים כרגיל אך גרמו לי להרגיש לא מספיק טובה,
וכאלה שרצו יותר ואני דרך מילוט.
וגם אלו החד פעמיות ואלו שנגמרו לא ברור,
שיחות שחיפשו את הכבוד, אך עוררו את ההיפך...
אלו שניסו לחטוף שליטה בכח ודרשו, והושבו בהתאם. 
שיחות שלא היו לי מושג שקיימתי ועוד יותר - מי האנשים האלה? דווקא אנשים טובים...
היסטוריה.
אבל אז, עצרתי בשיחה איתו...המילים שלו עוררו בי רגש מחדש, כזה שנשכח ונקבר עם הזמן. ולרגע תהיתי מה השתבש שם, הרי זה היה מושלם. היה שם הכל...
תוך כדי קריאה, הרגשתי שזה היה לפני שנים כשהסוף התרחש לפני מספר חודשים בודדים.
כאילו הזמן שוקל כמה טונות ויושב לי על הכתפיים, כאילו כל זה קרה בחיים אחרים וזו לא אני נכחתי שם, רק בלרינה שרוקדת לאור הזרקורים ומדלגת בין ריגוש לריגוש. מעשיה שסיפרו לי והאמנתי, בכל ליבי האמנתי. 

האמת מכה בי ומעמידה אותי מול המראה פעם אחר פעם, יום אחרי יום.
הפסקתי לחלום והמציאות מולי.

עולם של פנטזיה עם אינסוף אפשרויות, הסוף הוא תמיד התחלה מחודשת של אותו סיפור. הדברים לא באמת נגמרים, זה רק מפגן של כח ועליונות אחד על השניה, אחת על השני.
העולם הזה מספק מפלט לאלו שזקוקים לו, וכלא לחולמים אותו.

עדיין, ממשיכה ללמוד את עצמי לדעת.

להיות בכלוב,

ובאותה נשימה 

לבדוק שעות כניסת שבת,

שלא אפספס הדלקת נרות. 

אני לא אוהבת חריף.
שונאת שמשעמם לי.
לא אוהבת שלא נותנים לי לדבר ושקוטעים אותי באמצע, זה חותך לי את "חוט" המחשבה ומה שחשבתי כבר לא חוזר.
אני שונאת שאני לא יודעת מה פירוש כל המילים בשפה העברית.
אני לא אוהבת להרגיש חוסר בטחון ואני שונאת להתחרט.
אני לא אוהבת לקבל החלטות, וגם לא בחירות. 
אני שונאת חוסר צדק ושקרים.
שונאת חוסר נימוס וחינוך בסיסי.
לא אוהבת שמחמיאים לי ומציינים את התכונות הטובות שלי.
שונאת גברים ברברים ובלי מעצורים בפה, סולדת מחוסר ג'נטלמניות, חוצפה וידיים "פיזיזות".
שונאת ש"שולט" חושב שמותר לו כי הוא העניק לעצמו את התואר, ולא מכבד את המרחב שלי.
אני גם לא אוהבת להעיר על דברים, כי אם זה ברור לי למה לו לא?
אני לא אוהבת להעמיד אנשים במקומם ואני שונאת לראות את הפרצוף של חוסר נעימות שלהם.

***************************

אני אוהבת מטבוחה חריפה במידה נכונה לי.
אוהבת לחפש לעצמי מה לעשות, כי רק טוב צומח מזה.
אני אוהבת לדבר עם אנשים שיש להם תמיד מה לומר.
אני אוהבת לשאול מה פירוש מילים שאני לא מבינה, כי הצד השני אוהב להסביר ולהרגיש חכם.
אוהבת כשאני מתחרטת ובכך ללמוד לקבל החלטות טובות יותר.
אני אוהבת לתת למישהו אחר לבחור עבורי ולכוון לאן שאני רוצה. 
אוהבת את האומץ שיש לי להילחם על האמונות שלי.
אוהבת החינוך מחו"ל שלי, להיות דומה רק לעצמי בדרך שלי. 
אני מאוד אוהבת שמציינים את התכונות הרעות שלי.
אני אוהבת להתעלם מגברים שלא מתאימים למידותיי ולחשוף אותם בפרהסיה.
אוהבת להפוך שולט שלא שולט ביצריו לגבר חסר בטחון.
אני אוהבת להעיר בצורה מכבדת וממוקדת ובכך להעמיד לו מראה מול העיניים.
אוהבת כשהמציאות מצליפה בהם באכזריות ומשאירה צלקת כואבת שחוצה את פרצופיהם ההמום.

הוא התענה ימים, שבועות..
התאבל על החלטה אחת ששינתה לנו את התוכניות.
הוא חשב שאני באה לעזרתו, כשבעצם אני צריכה אותו שיערפל לי את המחשבות, את הכאב שאני חשה...
הוא הרי מכיר אותי, לא מהיום.
יודע כמה אני אוהבת את עצמי, ויודע גם שאותו אני אוהבת.  
הוא לא היסס והושיט לי את ידו.
קירב אותי אליו, שם את מצחו על ביטני וליטף את הגב, הלוך וחזור.

הורדתי לו את החולצה שהיתה קשורה לראשו והעברתי את ידיי בין שערותיו, אהבתי את הרגע הזה יותר מכל רגע אחר שהיה לנו יחד.
היה זה תחילת הסתיו כשעזבתי.
אני רק ילדה בתחילת גיל ההתבגרות, הוא גדול ממני, בן 23.

הוא הציע לחטוף אותי באופנוע שלו. אהבת נעורים מטורפת..
אבל זה ברור שלא אוכל לעשות דבר כזה, במיוחד אחרי כל מה שהמשפחה עברה עד שהגענו לרגע העליה.
נפרדתי ממנו לשלום באותו היום, הוא חזר לעבודה, להעמיס קרטונים על המשאיות, באיזה מחסן...לא הסתכל עליי, לא הסתובב.

***********

23 שנה אחרי, כשחזרתי לשם ביולי האחרון והמזוודות עוד באוטו, חלפנו דרך פינת הרחוב ההוא, בו התחבקנו ונפרדנו. ליבי הלם, מתחתי את כל הגוף לבדוק האם המחסן ההוא עדיין שם. להפתעתי, שם הוא היה.
אחה"צ אחד, פיניתי לעצמי זמן ופשוט הלכתי עד לשם. ברגל.
35 דקות הליכה. ישבתי על שפת המדרכה והתבוננתי במתחרש... קיוויתי, אבל מה הסיכוי?
אבל...הוא יצא מהמשרדים, מנהל.
מחלק הוראות, לבוש בגדי עבודה.
לא אותו נער, גבר בוגר. אותם פנים מלאכיות, עיניים בהירות.

ליבי יצא מהמקום, מחנק בגרון. מתח. לא ציפיתי, בתוך תוכי קיוויתי לא למצוא אותו. 

הוא הסתכל לרגע החוצה, ראה אישה עם כובע קסקט ומשקפי שמש מתבוננת...ממש בהסוואה :)

עצר, התבונן כמה רגעים והמשיך בעבודתו.
מידי פעם הגניב מבט, ספק מנסה לזהות, ספק חושד שסורקים את המקום לבצע שוד :)

הסתובב בפתאומיות ויצא לקראתי שאל האם אני צריכה משהו? חנוקה עניתי שלא, שפעם גרתי באזור ובאתי לסייר במקום...
הוא חייך, אמר האם אין לי מקומות טובים יותר להיות בהם?
חייכתי, אמרתי שפעם הכרתי בחור נחמד שעבד באזור...
השיב שהשכונה עברה המון קשיים, אבל הוא ועוד אחד נשארו מהתקופה ההיא בסביבה...
טיפש, ממש טיפש.
הודתי לו על זמנו, לחצנו ידיים והוא אמר "אגב אני סבסטיאן..."
לומר לו שאני יודעת? עצרתי...לא היה לי אומץ, מודה.
הוא חזר לכיוון השער הגדול עם הנייד באוזן, אני עולה לכיוון הפינה ההיא. 
הסתובבתי למבט חטוף ושם הוא עמד, הסתכל עליי ודיבר בנייד. 
הורדתי את את הכובע שתפס לי את השיער הנחושת שלי, אי אפשר לפספס...
הוא זיהה...עמד שם קפוא עם הנייד ביד..בוהה. 

נעלמתי מעבר לפינה. 

צהוב הולם אותי יותר...

*חזרתי למנוי, מנסה לעזור להפרעות קשב וריכוז... (שקר גס, מכורה לפעמון...)

להרגיש שקבלת החלטה שגויה ברגע שעפת על עצמך ואין לך מושג איך לחזור בך.

כמו לרוץ בשדה פרחים ולדעת שבהמשך יש יער חשוך ואתה חייב להיכנס אליו.

כאילו טעמת פטריה ובא לך עוד ועוד, ואז אתה מבין שאתה מכור ויש לך בעיה. 

להודות שאתה מהעצלנים האלה, ושההתראות חוסכות את הטירחה שבמעקב.

שלום לכולם, קוראים לי RedAnarchy

בעבר קראו לי בייביש....

ואני מכורה להתראות. 

בעוד יומיים, מתחילה גמילה. 

**לא מבטיחה כלום...

השקט שלפני הסערה..
או הסערה שלפני השקט?  

אתמול בייביש

היום RedAnarchy

🎉

תראי מה נהיה ממך, אחרי כל כך הרבה זמן...

התאהבת.
התרסקת.
ריסקת.
ותוך כדי נפילה, קמת עם חיוך ספק כואב, ספק שמח.
המשכת.
נענית.
דברת.
הכרת.
הרגשת.
שוב, ושוב, ושוב....
התבלבלת.
נלחמת.
השלמת.
שקרת.
התחטרת.
התנצלת.
למדת.
החלטת.

זזת הצידה, אכן יהלום לא מלוטש.
בריאה שלא מתאימה למסגרות,
אישה שלא תתפשר,
נשמה הזקוקה, אבל לא חייבת.

התפתחת.
הבנת.
הפנמת.

אתמול בייביש.
היום RedAnarchy

הוא:
אני ואני
אני, אני, אני
גם לפעמים...אני ואני.
שתדעי שנדיר שאני, אני, אני.

אני.
אכן, אני, אני.

אני:
אהה...אבל....

הוא:
אני ורק אני.
לפעמים גם את.
אבל בעיקר, אני.