לומדת את עצמי לדעת.

ישנם כמה לקחים חשובים שלמדתי במהלך חיי, אך החשובים ביותר נלמדו ונטמעו מאז שהתחלתי להתעמק בבדסמ.

איפוק, למשל. 

מי שמכיר אותי יודע שקשר ביני לבין איפוק מקרי בהחלט.
שולפת, שורפת ומתקדמת. 

הראש והלב שלי "מקצרים" ברגעים שאני רואה שמישהו(י) יתרסק בפעם המי יודע כמה... אך פה מפעילה את אותם לקחים שנלמדו ונטמעו, ושחלקם השאירו אף צלקות עמוקות.. ובהחלטה פה אחד אני עם עצמי, ביחד מחליטות כי: אנחנו נעמוד בצד ונצפה, אכן איפוק. 

נבואות שמגשימות את עצמן פעם אחר פעם אחר פעם...למרות הכתובות שרשומות על הקיר.
רגש של סיפוק וגאווה - מוכיחה שאני אכן לומדת מהמסע הזה, שיש כבר "ניסיון חיים" והפקתי לקחים מטעויות...מהולים בעצב, ברגשות אשם, כעס, מצפון. 

יכולה לקוות ורוצה להאמין שגם האחרים כמוני, לומדים ומתייחסים לדרכם כמסע ושתמיד יש להפיק ממנו לקחים. 
יכולה לקוות יותר מכל שבדרכם לא מטעים ופוגעים באחר.
טעות יכולה להוות טראומה לכל החיים לאחת, ואבן בנעל לאחר שמהר מאוד ינער וימשיך בדרכו.

דפוס שחוזר על עצמו. תמיד יש קהל צמא, אך ההצגה לא טובה כפי שהיא נראית בפרסומות וכולם יוצאים מאוכזבים.

*פראיירים (ות) לא מתים (ות) רק מתחלפים (ות)

ישנם אנשים שנעים לדבר איתם, לא כי הם "אנשי שיחה" אלא כי נראה שהם שותים כל מילה שאתה מוציא מהפה.
ישנם אנשים שנחמד לדבר איתם, כי הם תורמים לך באופן כלשהו ובכלל השיחה נעשית מעניינת, יש פינג פונג..
ישנם אנשים שלא בא לדבר איתם, מאלף ואחת סיבות:
כי אתה לא בא להם בטוב, או במקרה שלי...כי רואים עליי כשמישהו פשוט - לא... אני שקופה.

העיניים שלי מתחילות לנוע לעבר כל פינה אפשרית בחדר תוך כדי שהם מזיזים את השפתיים, אני חושבת על צבע הקיר, או על התמונה שתלויה שם שנים ורק עכשיו מעניין יותר להתעמק בה ואז איזה "נכון?!" שנזרק מהצד השני מעיר אותי מהחלום בהקיץ שלי.
ישנם אנשים שלא משנה מה תגיד להם, נראה שתמיד תעליב אותם או יעוותו את כוונותיך. אפילו אם תגיד "בוקר טוב" יענו לך בקטע של "מה טוב בבוקר הזה???", ואז אתה מוצא את עצמך טובע בים של הסברים וחושב איך לעזאזל הגעתי למצב הזה? שוב!

זדיינו אותם דבילים שהורסים לי את הזרימה..

אבל הגרועים מכולם הם אותם אנשים שחושבים שאתה מנהל איתם שיחה, כשבעצם אתה רק מעביר להם מידע חיוני, ואותם אנשים בטוחים שהם מתדיינים איתך, ולא מבינים את טון הדיבור שלך...הם חושבים שאתה מתווכח איתם ובטוחים שהם ברמתך, הן בשיחה, הן ברמה האישית והן...בכלל.
הטון התקיף הוא לא ויכוח, ולא ריב. הוא רק בא לרמוז להם שהם טועים ואני צודקת.
אחרי שהבינו את הנקודה או שלא, חוזרת לטייל על הקיר...הוא לפחות מפיג אצלי מתחים ועוזר לי להפוך קולות לרעש לבן.

"אני תמיד צודקת, וכשאני לא...

זה לא אומר שאני טועה"

* מ ו ק ד ש 

"העזי לברא לך עולם משלך,
שמדבר ומספר רק אותך,
בין המדבר לשמיים נועי ברגע עד שיתמו כל הכאבים.
העזי להמציא את עצמך מחדש באהבה אמיתית לחיים.
מצאי משמעות בפרטים הקטנים.
הכל תלוי בך, בליבך.
הקשיבי לקול בפנימי בתוכך, העזי.
תוך כדי עשייה מצאי את הדרך שלך אל המקום שבו הדברים מתחברים למהות אחת שלמה.
את היחידה שיודעת את התשובה.

לכן.
באם יש דבר בתוכך הרוצה לפרוץ החוצה, הדבר הטוב הזה שרוצה להיות חופשי ומשוחרר, הוא החלום המצוי בך, מצאי את התעוזה לתת לו לעוף כציפור.
עליך לחוש אותו בפנים ולהבין שהוא, את, כמוך, חלק חשוב ונכבד בך.
אז אל תחסמי אותו מלצאת, אל תתני לכישרון וליופי הזה שבך להיעצר בקיר של פחדים וזכרונות.
הדבר הזה שמצוי בך, ייקח אותך מעלה מעלה אל המרחב האינסופי שהוא את וייתן לך להביט על כל דבר בצורה שלמה, בעיניים החכמות שיש לך, בשיקול דעתך.
אם תקשיבי לקול הזה בפנים, הוא לעד יישאר איתך ויילך ויצעק יחד איתך.

התעוזה תיתן לך את השלוה. השלוה אותה את מחפשת, היא תגרום לך להנות ממה שיש לך וזו השאיפה הפנימית הכמוסה ביותר ולא רק שלך. לך העוצמה לעשות זאת, לכן דעי את עוצמתך."

* משהו שמישהו כתב...

ראי כמה התייצבת
אפילו הנשימות שלך
שלמות יותר
פעם הית דומעת
תוך כדי שאיפה
רק כי האויר
היה צריך לעבור דרך
כל כך הרבה
כאב
ראי כמה
התחזקו צבעייך
כמה הפכת
ספציפית לעצמך
כמה את כבר מזהה
מה את אוהבת
ומה את יודעת
שפחות בשבילך
ראי כמה
התמלאת בפרטים
הרגישי איך
את שלמה
ואפשרי לנשימה
הבטוחה
לבנות
בעצמך
לעצמך
את עצמך

❤

"לטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוהי"

לא.
ממש לא...

לטעות זה אכן אנושי, בהנחה שטעינו.
לסלוח אפשר, על טעויות.
לסלוח על דברים שנעשו בזדון, לא.

אני לא מושלמת, אני עושה, עשיתי ואעשה טעויות. אבל מודה ומתוודה, משתדלת שלא.

חושבת על הדברים לפני, ואם טעיתי אני לומדת לחיות עם הטעויות שלי ולאמץ אותם לחיקי.

אז השנה, כמו בכל שנה לא שלחתי סליחה. וגם בקושי איחלתי צום קל...לא מצאתי בי את הרצון או את ההצדקה לבקש סליחה מאנשים שלא פגעתי בהם. וגם לאלו שכן, עשיתי זאת בזדון, וצבועה - אני לא. 
וגם בואו...חוץ מהמשפחה הדוסית שלי כל מי שקרוב אליי לא צם.

רק לי...אין את הביציות לשבור את המסורת הזו ולא לצום. עושה את זה כל שנה...זו כבר אינרציה.

אז לסלוח זה לא אלוהי, פשוט לא לטעות כדי שלא תצטרכו לבקש סליחה - זה אלוהי.

רק כשהכרתי את עצמי,

הבנתי כמה אני אוהבת אותי. 

פעם לא רציתי, לא היה לי ראש לחיים שלי.
כל מה שעניין אותי זה להגשים, לנסות, להתנסות, לשבור, להתקדם, לדרוס ולהוכיח לעצמי.
אין ספק שאם לא היו לי מרפקים כאלה חדים, אם לא הייתי סוסת פרא אולי זה היה מצליח.
אני מאמינה שמה שנועד להיות יהיה, גם אם אשחה נגד הזרם.
אפס חרטות.

היום מרגישה שובע, חיים מלאים בצד השני, הונילי.

מה השתנה? התיזמון.

הבדסמ עדיין שם, עמוק בפנים בלב ובנשמה.
הוא, מנסה לספק לי את העונג שבכאב, אבל זה כל כך כואב שזה...כואב!

הגוף לא מגיב טוב לידיים האלה והכאב שלהן, הגוף מבקש ממנו ליטוף עדין, וניל רך ואוהב. 
הראש מרוכז במציאות אחרת ולא בפנטזיה, הרגליים עמוק בקרקע.

נלחמת על חיי כעת. 

והבדסמ, איפה הוא?
עמוק בזכרון, נח לו. רחוק.
כי כאלה אנחנו, לא משנה לאן נלך ומה נעשה, וכמה ננוח.

היצר שם, זה רק עניין של זמן.

זה רק, עניין של תיזמון נכון. 

(יעל קלו מור)

בּוֹאִי
עוֹבְרִים שָׁנָה
קְחִי אֶת מָה שֶׁהִשְׁתַּנָּה
גַּם אֶת מָה שֶׁלֹּא הִשְׁתַּנָּה
הָעִקָּר שֶׁלֹּא יַכְבִּיד עָלַיִךְ
קְחִי אֶת שֶׁפַע שִׂמְחוֹתַיִךְ
קְחִי מַשֶּׁהוּ קַל עָלַיִךְ
וְאֶת כָּל מָה שֶׁאַתְּ מְתַכְנֶנֶת

וּבוֹאִי, הַכֹּל מוּכָן
הֲרֵי אַתְּ מֻזְמֶנֶת.

בּוֹאִי, עוֹבְרִים שָׁנָה
בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁאַתְּ
רוֹצָה לְחַדֵּשׁ
אַל תִּקְּחִי אוֹתָךְ הַיְּשָׁנָה,
שֶׁלֹּא תַּפְרִיעִי לָךְ לִהְיוֹת
מוּכָנָה וּמְזֻמָּנָה
לְמִי שֶׁתִּהְיִי הַשָּׁנָה

וְעוֹד אַל תִּקְּחִי אִתָּךְ
מָה שֶׁלֹּא נוֹתֵן לָךְ מָנוֹחַ
תִּקְּחִי בְּלִי הַגְבָּלָה
מָה שֶׁנּוֹתֵן לָךְ כּוֹחַ
כָּל מָה שֶׁיִּשְׁתַּלֵּב
בַּתָּכְנִיּוֹת שֶׁלָּךְ לִהְיוֹת
מִי שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת
וְאַל תַּחְשְׁבִי פַּעֲמַיִם,
זֶה מַפְרִיעַ כְּשֶׁאַתְּ חוֹשֶׁבֶת

בּוֹאִי, עוֹבְרִים לַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה
יֵשׁ לָהּ אֵינְסוֹף כִּוּוּנֵי אֲוִיר
וּמֶרְחָב עָצוּם לִנְשִׁימָה
יֵשׁ בָּהּ נוֹף וְאוֹר
וְכָל שְׁעוֹת הַיְּמָמָה
וְאַל תָּבִיאִי דְּאָגוֹת סְתָם,
יֵשׁ שׁוֹמֵר בַּכְּנִיסָה לַשָּׁנָה
הוּא לֹא יַכְנִיס אוֹתָן

בּוֹאִי, עוֹבְרִים שָׁנָה
הַכֹּל מוּכָן
מִכָּאן
הָעִצּוּב עָלַיִךְ
תְּעַצְּבִי כִּרְאוּת עֵינַיִךְ
יוֹם וְעוֹד יוֹם בְּחַיַּיִךְ
הֵנָּה נִפְרַשׂ לְרַגְלַיִךְ
לְכָל תִּפְאַרְתּוֹ הַלּוּחַ

לֹא בְּכָל יוֹם אַתְּ עוֹבֶרֶת שָׁנָה
בּוֹאִי, הַכֹּל שׁוּב פָּתוּחַ

❤

**הודעה שקבלתי**

חיכיתי לסופש שיגיע כדי שאוכל לנוח. שבוע מטורף, מהקשוחים שהיו לאחרונה.
שינה שנקטעת על בסיס "לילי" תמיד באותה שעה, תמיד מאותה סיבה.
צעקה מבעיתה נשמעת בשקט של הלילה, אני רצה לחדר של הילד והוא מצידו ישן בשלווה...
מה הקטע??? על מה הוא חולם בכלל??

ואז, החברים מודיעים שמגיעים עם הגדוד, ליום "כיף" אצלנו.
ככה זה, חברים מודיעים כי פשוט אנחנו לא מזמינים. לא מתים על אירוח ולהתארח. ככה אנחנו, שונאי בני אדם...אבל משום מה אוהבים אותנו מאוד. מאמצים לא עוזרים....

ואז אט אט...
התוכניות מתמוטטות לשמחתי...
החברים מודיעים שלא מגיעים, ברכה.
הסבים מהצד השני החליטו שהתגעגעו לילד, אז מקבלת מתנה סופ"ש לבד...
אין לקחת כלום כמובן מאליו, בטח לא זמן איכות עם עצמך ל-24 שעות...

מתנות קטנות.

❤