צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Unreal Pain

היומן שלי. כותבת לעצמי.
נמאס לי לכתוב, לשפוך את הנפש,
להתפדח ולדפוק חשבון למי קורא אותי,
אם מכירים אותי, ולהעביר ללא פעיל,
כדי שלא יווצר לי תדמית של מסובכת עם עצמה.

אז כן. דפוקה. מסובכת עם עצמי.
כותבת ליומן שלי.
לפני 13 שעות. ראשון, 17 בנובמבר 2019, בשעה 00:58

כמה זה קשה להיות כנה, 

מול עצמי, מול האנשים שחשובים לי. 

להציג האמת ולהבין מתי נכון לדבר אותה ומתי לא. 

אבל לא ברור לי מתי ואיך חופרים בתחושות וזה נכון. ומתי זה לא נכון. אין סיכוי שתמיד נכון לחפור בתחושות.

בליל של בלאגן רגשי ומנטלי. 

חששות מטורפות לקראת יום סופר דרמטי ומהותי מחר. 2 שיחות שכל כך מדאיגות אותי. 

אני פשוט מקווה שאשרוד אותם ואסיים את היום בחיוך. 

הבטן שלי בוערת מהלחץ מהיום שהיה, ומהחששות של היום שיהיה. צריכה חיבוק. כוח. ולא רוצה שאף אחד יתקרב אלי. גם לא הקרובים ביותר. 

 

לפני 22 שעות. שבת, 16 בנובמבר 2019, בשעה 15:59

אז כבר תקופה אני לא מרגישה כמו האדם הצבעוני, השמח כמעט בפשטות שהייתי. 

הכל צף. נהיה מורכב, עמוק, מהותי, רגשי ותחושת הריקנות מלווה אותי תקופה וכנראה כאן כדי להישאר.

הכל צריך להיחפר, לעבור תהליכים מנטלים, רגשיים ואולי אפילו מיניים ברמה מסוימת. 

שיניתי את הניק למשהו יותר מותאם למי שאני ומה שאני עכשיו. גם אם הוא אפל ודיכוטומי ביחס לקודם.

גם התיאור של הבלוג השתנה, הפרופיל. 

אבל הבלוג הוא באמת היומן שלי, והוא לא הזמנה לשולטי הכלוב לראות בו הזמנה לטפל בנפש הפצועה שלי, להיות אוזן קשבת ולאכול אותי חיה מבפנים. 

אז תודה על כל הודעות הדאגה, האינבוקס שלי לגמרי מוצף. אבל אני צריכה להיות יותר זהירה ועדינה כרגע. ואני לא באמת מעוניינת עכשיו בטיפול בדסמי מנטלי שיתקן אותי בבת אחת. 

אני גם לא צריכה הצעות איך להעביר את זה, איך להתמודד, להסביר לכל אחד מה יצר את ההצפה ולמה אני חושבת שאני דפוקה.

וגם בואו, ברמה הפרקטית זה המון להסביר.. זה כל האדם שאני. באמת נראה לכם שאני אפתח ברגע ואספר את כל קורות הנפש שלי ברגע? שזה אפשרי בכלל?

אז שוב, תודה על הדאגה אבל אם יש משהו שמיציתי, זה לסכן את הנפש שלי שוב ושוב ושוב אל מול עצמי. אז לתת אותה לאדם אחר שישחית, אין צורך. אני עושה את זה לבד נהדר. 

שבת שלום.

 

לפני יום. שבת, 16 בנובמבר 2019, בשעה 09:26

אני מרגישה כזו סתומה, כזו ריקה, מוח ריק, לב ריק, אינטואיציה שגויה, חוסר יכולת לתקשר את הרגשות שלי. 

מטומטמת, חסרת עמוד שדרה, איטית, לא יעילה ולא ראויה לאף אחד בעולם. 

פשוט לא יודעת איך להיות, איך להתנהג, מה נכון ומה לא. חסרת גבולות פנימיים, עלה נידף ברוח. חסרת יכולת להבין מה הדבר הנכון לעשות עם עצמי, עם הקשרים שלי. כזו שמתנהלת רק מתוך דפוסים ולא בוחרת בחירות חכמות. 

כזו סתומה, מטומטמת, חסרת תוכן ואיכות. סתם אחת. פשוט ריקה. 

והמוח דופק פטישים, והעיניים שורפות מהבכי, ועדיין, אני מרגישה כמו כלום. לא מצליחה להגיע לתובנות חכמות, להבין בתוכי. הכל חוזר בסוף לשורה התחתונה של - אין לי מושג על כלום ושומדבר בתוכי. חסרת כיוון, חסרת הכוונה עצמית. 

ולצד הריק, אני מרגישה חסרת ערך. פשוט מיותרת, אין בי מה לתת לאחרים, סתם מסחטה רגשית, שלא יכולה לתת שומדבר מעצמה. כי אין בה כלום. כל כך חסרת ערך לאהובים שלי. ובאמת, למה שישארו לצידי אם אין לי מה לתת להם? מה המטרה? 

אני מתמסרת להבנה שיבוא היום וגם הם יראו את זה, עד כמה אני חסרת ערך וחוץ מכאב, אין לי באמת מה להעניק להם, ואני חיה בתחושה שהם ילכו. הכל עניין של זמן עד שידלק האור ויראו מי אני באמת. וגם אם הם נשארים, זו רק שהות ממושכת. כי בסוף הם יצליחו לראות עד כמה אני חסרת ערך עבורם. 

לפני יום. שישי, 15 בנובמבר 2019, בשעה 18:22

אפל, כואב, צורב, מעיק, חונק, דוחה, מבחיל, רע ומכוער. 

והמכלול הזה הוא הנפש שלי. אם הייתי צריכה ללבוש את מי שאני באמת, אף אחד לא היה מתקרב אלי. 

לא מבינה את מי שנשאר. 

ולגמרי מבינה את מי שנוטש. 

לפני יום. שישי, 15 בנובמבר 2019, בשעה 15:07

ואני מקנאה. כל כך. נוטפת מקנאה. והכאב עצום ומטורף. לפעמים זה כל כך משתלט שנדמה שזה הדבר היחיד שמחרמן לי את המוח אבל זה כל כך צורב בתוך הלב.

והקנאה הזו נוראית. אני מרגישה כל כך אשמה, כועסת, טיפשה וחסרת ביטחון עצמי. אבל גם רטובה ונוטפת ונואשת וצריכה. 

ולרגע אני מצליחה להסתכל על עצמי מהצד ואני כל כך פתטית ומגוחכת בעיניים של עצמי. ואני שולחת יד לתוכי, מזועזעת עד כמה הכאב שהקנאה מייצרת, מרטיבה אותי. 

ואפשר לשנן מליון פעם שאפשר לצמוח ממנה, מהקנאה. אבל אני לא צומחת. אני רק נותרת ריקה, נוטפת, מגוחכת, זונה חרמנית שאין איך למלא אותה באמת. 

ואני לא מצליחה להבין בכלל מה קורה לי ואיך זה שלהיות בשפל עושה אותי כל כך מיוחמת. ואני רוצה לרדת מהרכבת רגשות האלו. לא להיות מובכת מעצמי ולא להרגיש כל כך מושפלת כשאני חושבת עד כמה זה מרטיב אותי ומטריף אותי.  

ואפשר פשוט להתעלם מהתחושה הזו ולהמשיך להרגיש ריקה וליד ולהתעלם מהתחושות האלו. באמת אפשר. חייב להיות דרך. אבל אז אני פשוט ארגיש ריקנות חסרת עומק. ואולי עדיף ריקנות כואבת, כי לפחות זו באמת תחושה. 

ופתאום, כשאני מעבדת וכותבת לעצמי, אני מבינה. אני אומרת המון זמן שאני מרגישה מתה מבפנים. אז אולי בעצם,  אם כואב כל כך אולי אני בעצם קצת חיה?

לפני יום. שישי, 15 בנובמבר 2019, בשעה 14:50

וריק ואבוד ולבד ואני כמו דלי עם חור. 

מתמלאת לרגע ומתרוקנת כמעט במקביל, נותרת רעבה, חלולה, מותשת מהעבודה האינטנסיבית בתוכי, לא מאפשרת לעצמי להיות. לנשום. לדבוק ולשמור על הרגע והמקום הקטן שבו טוב לי. 

ואני המכשול הכי גדול של עצמי (וגם של הסובבים אותי. שלא ברור איך הם עוד לצידי). אני רצה קדימה, בעיניים עצומות, בלי להסתכל בזהירות על מה שאני דורסת בתוכי, ואני מייצרת לעצמי אויבת כל כך איומה בתוכי, ומזינה אותה ומאפשרת לה להיות. במקום לאפשר לעצמי להיות, לחיות. 

ואני מזינה את הפחד הכל כך קיומי שלי מהאויבת הזו שהיא אני בתוכי, מאפשרת לו להוביל אותי, לבחור מה להדחיק ומה לא, מה נכון ומה לא. גם כשאני יודעת מה האמת הנכונה. 

ואני יכולה להגיד ולשדר המון דברים על עצמי ולמכור את עצמי כי אני אלופה ותותחית, אבל בתוכי אני כלום ושומדבר. אני סתם, ריקה. סתומה. מטומטמת וטיפשה. חסרת עמוד שדרה וחוסר יכולת להילחם בעצמי ובפחדים שלי. סתם, זונה מטומטמת. 

 

לפני יומיים. שישי, 15 בנובמבר 2019, בשעה 10:06

אמא שלי תמיד אמרה לי, שאסור לכתוב את הרגשות שלנו ואיך אנחנו חווים את העולם, כי מי יודע מתי זה יתנקם בנו. 

היא גם לימדה אותנו שלא להתעסק ברובד העמוק של הנפש, כי טוב לא יכול לצאת מזה. 

יש רגעים שאני חושבת שזה היה החינוך הכי נכון בעולם. בשביל מה צריך להתעסק בזה. למה זה טוב. 

ויש רגעים שאני כל כך זקוקה להוציא את הרגש, לכתוב את התחושות והעומק המוגבל שאני מסוגלת להרגיש. 

אבל כשאני כותבת את הנפש שלך, בלי לחשוב, פשוט לכתוב החוצה, בלי לחשוב. רק להקיא הכל, אני מבינה למה חונכתי שלא להוציא את הרגש ובטח שלא לכתוב. 

זה מייצר עוד התמודדות, של הדברים שיצאו לעולם וקיבלו מימד, כשלפני רגע הם לא היו קיימים באמת. 

ומעבר לזה, כשהכל כתוב, והתחושות והרגשות חשופים וקיימים, קיים פחד מהותי, מה יקרה בכלל עם התחושות שלי. אם יקשיבו להם בכלל, אם יקבלו, יחברו, יכאיבו, ידרכו, ירקו או ישתינו על הרגשות האלו. 

הנפש שלי אשכרה יכולה להיות מדממת על המקלדת, חשופה, פגיעה, והיא יכולה להירמס. והיא יכולה גם לצמוח מזה.

אני שואלת את עצמי באמת, אם יש לי כוח השפעה לאן אחרים יקחו את המילים שלי. ובעצם, שוב, מה הטעם במילים? הן יכולות כל כך להזיק ולכאוב. 

לפני יומיים. חמישי, 14 בנובמבר 2019, בשעה 19:49

לרגע קט חשבת שהגעת לנקודת אור. אבל את שוב בתוך סחרחורת מתישה,אבודה וכואבת. 

כל כך כואבת. 

ואת מגלה רובד נוסף של כאב, קנאה, כעס עצמי, תסכול. 

ואת יודעת שהעולם שלך סובב סביבך ורק סביב עצמך. 

כמו תינוקת. ממוקדת בעצמך. בצרכים שלך. בעולם שלך. 

כאילו שזה יעזור. 

ואת יורה חיצים לכל מקום בלי לחשוב לרגע. ואת מרגישה כלואה בחומות שבנית בעצמך, ובכלוב הזה את מבינה שאת כלום ושום דבר. 

את לבד שם ואת לא מוצאת את הטוב בכלוב הזה. כי את נותרת שם לבד, מבודדת את עצמך, עם הכאב, הכעס העצמי, הקנאה המטורפת שאוכלת אותך מבפנים, החרדה המטורפת שתישארי שם לנצח. במקום האפל הכובל הזה שבנית. 

ואת שולחת ידיים החוצה, אבל אף אחד לא בהישג יד. אז את צריכה לחפש בתוכך, לשלוח ידיים לתוך הנפש, המוח, והגוף שלך, למצוא את הטוב. לחפש. ואם לא תמצאי, תמצאי את הטוב שברע. 

וזה צורב ושורף, והגוף כואב מהבכי, והנשמה בוערת מקנאה, צופה בכל האנשים ששם רחוק, לא כולאים את עצמם. והנפש, מרגישה כאילו כיבו עליך סיגריות, אחת אחרי השניה. והיא אבודה. בתוך החומות האלו, היא אבודה ואפלה. 

 

לפני 4 שבועות. ראשון, 20 באוקטובר 2019, בשעה 11:47

ואז הפסקתי לגעת בעצמי. למה? ככה. 

כי זה כבר מילא אותי בריקנות ורק גרם להיפך, לחרמנות מטורפת שנכבית רק לרגע אחד, כי זה לא באמת גמירה חזקה ועמוקה וטובה.

ואז כבר לא עמדתי בזה אתמול, נשברתי, עשיתי ביד, גמרתי, והבוקר....

וואו, קמתי נוטפת. אבל בקטע דפוק לגמרי. כאילו, נוזלת. לגמרי. לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר. 

שלוש שעות שינה וכל דבר שאני שומעת, מתקשר ישר לסקס. כל דבר שאני רואה, נראה כמו זין. 

אפילו האבא הלא סקסי בעליל שיושב על הספסל לצידי בגימבורי, פתאום תוהה איך הוא מזיין.. 

מה יהיה עם הכוס שלי? פשוט.. גאד, צריכה לגמור טוב ועמוק ברמות אחרות. 

 

 

 

 

לפני חודש. רביעי, 16 באוקטובר 2019, בשעה 10:33

גורמות לי להרגיש כמו האדם עם המוח הכי הגיוני וצלול בעולם.

אין מה לומר, לגלות שיש הזויים ממך זה לגמרי מנחם.