סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

My Thoughts and I

פעם חשבתי שאני יודעת מי אני,
היום אני תוהה,
האם אני יודעת מי אני,
או שהחברה הכתיבה לי מי להיות.
האם אני שלמה עם מי שאני כלפי חוץ,
האם אני שלמה עם מי שאני בפנים?

כאב, תשוקה, צורך, רצון, אכזבה, שמחה, הבנה.
מכלול של רגשות, שהייתי רוצה להבין איך הם מסתדרים בתוכי.
הדבר שהכי לא ברור לי בחיים, הוא מה לעזאזל אני רוצה מעצמי.
לפני 6 ימים. שישי, 12 ביולי 2019, בשעה 09:56

רק חפשו אותי ברחוב. 

אני זו עם הכתר. 

לפני שבוע. שישי, 12 ביולי 2019, בשעה 00:00

אנשים מסתכלים עלי מבחוץ, 

רואים בחורה חברותית,

תמיד שמחה. 

תמיד מכילה. 

צבעונית, כיפית, אנרגיות. 

ואז הם מתקרבים,

 כי להיות ליד אנרגיות, 

Happy happy, fun fun, 

זה תמיד כיף. 

ואז הם מתקרבים יותר, ויותר, ויותר. 

ואני נחנקת, 

בועטת אותם, 

לפעמים בעדינות ולפעמים פחות. 

ככה אני, 

מלכת הספייס. 

 

אם הם רק היו יודעים, 

שבשביל לשמור אותי קרוב, 

צריך לתת לי את החופש, 

מתי לדבר, מתי להיות חברה, 

מתי להאזין, מתי להיות שם. 

הייתי נשארת. תמיד. 

 

תודה שאתה מקבל את זה. 

נשלט מיתולוגי שלי. 

מלך הספייס שלי. 

 

בייבי, אל תעוף. 

זו הפעם האחרונה שאקרא לך מלך. 

האחרונה. 

 

לפני שבוע. חמישי, 11 ביולי 2019, בשעה 01:03

אפשר לשאול משהו? 

אפשר לומר משהו? 

אני יכולה לבקש משהו? 

אני יכולה לעשות לך מסאג'? 

היא בחיים לא תיגש מיד לשאלה. בחיים לא תעיר בלי לשאול אם אפשר. בחיים לא תבקש מבלי לשאול אם אפשר. 

על כל דבר. ממש. 

לאחרונה חבר משותף קרא לה סאבית, אחרי שהיא, כמו תמיד, ביקשה לשאול משהו. 

והיא נפגעה. כל כך. כאילו זו מילת גנאי. 

אז פתחנו את זה הערב, אחרי שבוע של עלבון וכעס מצידה, שהוא העז לקרוא לה ככה.

ואני, הדומיננטית בחיים ובמיטה, מובילה את השיחה. 

למה זה מעליב, להקרא סאבית?

והיא, בתגובה מסבירה לי. 

אני לא נדלקת מזה שישתינו עלי, יעשו בי מה שרוצים, ובסוף ישאירו אותי לדמם בפצעים שלי ולהתמודד עם הכאב. 

לקח לי רגע לקלוט שהיא חושבת שבדסמ זה אונס בהסכמה, לנשמה ולגוף. 

ואז, בנחישות ובעדינות הסברתי לה את עוצמת הנשלטים והנשלטות. על כך שהם בוחרים להיות מובלים. על כך שהם מעניקים את השליטה. 

על מערכת האמון, הביטחון, התמיכה ותחושת השליטה שאפשר להרוויח במערכת יחסים הזו. 

על זה שבדסמ הוא לא מילת קוד לקשר מיני אגרסיבי. אלא לעולם עמוק נפשי, רגשי, מיני. 

עדיין מופתעת שב- 2019 אנשים עוד חושבים שבדסמ הוא עוד סוג של אונס. 

(וכן, סיפרתי לה גם על שולטים מלמטה, על הסכנה בבדסמ למתחילים, גבולות וכו')

 

אגב, היא סופר סאבית בעיני. 

אבל חסר למי שיעז לומר לה את זה. כן? 

לפני שבוע. רביעי, 10 ביולי 2019, בשעה 19:26

שנים שאני יודעת שאני נמשכת לנשים. 

לא היה רגע שהחלטתי שאני נמשכת. זה פשוט תמיד היה שם. 

לפני כמה שנים, נפתחה קבוצת פייסבוק סודית, ואני הנאיבית, מצאתי את עצמי מחוזרת על ידי אחת הנשים שם. 

ידעתי שהיא סולדת משמנים. היא אמרה את זה בכל הזדמנות בקבוצה ובצורה מאוד בוטה. וכשהיא חיזרה, אמרתי לה שאני מתעתעת. שאכן אני מהממת בפנים, אבל בגוף אני שמנה. ואולי בתמונות לא רואים עד כמה. 

הרגשתי שאני כנה איתה. אומרת את האמת, בעיקר כדי לא להיפגע.

היא המשיכה לחזר. נפשנו כולנו, היא חיזרה המון לפני ובמפגש עצמו התנשקנו מול כולם. אח''כ חבר סיפר שהיא התפדחה שלא להמשיך עם החיזור, אחרי שיצאתי מהאוטו והיא ראתה שאני באמת שמנה, אבל כמה שהיא נגעלה. 

 

כמה שנים אחרי (ומינוס 60 קילו, לא שזה משנה) הכרתי בחורה. דווקא בעולם הבדס"מי. היה טוב. באמת. 

ואז גיליתי שהיא שיקרה לי לגבי הגיל שלה. כאילו, wtf. 

 

אחרי כמעט שנה, הייתה את החברה הטובה, זו שנראת כמו הפנטזיה האולטימטיבית שלי, שבשניה דיברנו מפסים של חברות, לפסים אחרים, ומבלי לדעת שאני בדסמית, שלפה צד שולט מהכיס ונתנה לי להרגיש נחנקת וחסרת אונים. 

כשחלקתי את זה איתה, בכיתי כמה קשה לי וצללתי לתהום, היא לא חשבה שאני רצינית, וחתכנו את הקשר. 

ושוב, הרגשתי שברגע שחשפתי את עצמי, נפגעתי. 

אם אני לא ההיא, השמחה, הכיפית, האנרגטית, היפה, השובבה, אני לא שווה שתישארי לצידי. 

 

ואז הייתה את החברה החדשה יחסית. חברות טובה שנרקמה מאוד מהר. קליק מהיר כזה. ממש. 

היא עפה על האנרגיות שלי. הכיף. הזיק הזה בעיניים. השיער הצבעוני והקטע הזה שאני לא דופקת חשבון. היה מתח מיני מההתחלה. למרות שהיא לגמרי לא הטייפקאסט שלי. 

היא הרגישה בנוח מהרגע הראשון, לחלוק, לספר, להתייעץ. אני פחות. לקחתי את הזמן והייתי זהירה. הפעם לא אקשר, הפעם לא אפגע. 

ושוב,  שהרגשתי ברגע שהרגשתי ביטחון לחלוק איתה כמה אני מרגישה שאני נכשלת עם העומס של התקופה האחרונה, היא נעלמה. הקושי להכיל. 

-- 

לא חושבת שזה יכול להיות אחרת. 

אולי נשים יכולות להכיל רק אנרגיות חיוביות, אבל לא יכולות פשוט לחבק כשנחשף צד עמוק יותר, רגיש ופגיע יותר. 

דווקא מגברים לא הרגשתי כאלו סכינים, פעם אחר פעם. במהירות כזו. ישמניאקים, אבל אפשר לזהות אותם מאוד מהר.. 

ואולי אני אומרת את זה עכשיו רק כי הכל טרי לי? 

-- 

מה הסיפור שלנו? 

איך מתחשק לי אישה. אבל איך מתחשק לי שלא להיפגע. 

לפני שבוע. שני, 8 ביולי 2019, בשעה 22:31

חופש גדול

משרה מלאה

מלא לקוחות שהגיעו פתאום 

 

לתחזק:

זוגיות 

בריאות (אעלק..)

עצמי

חברות 

משפחה. 

 

קורסת.

ומרגישה כל כך אשמה. 

 

 

לפני שבוע. שישי, 5 ביולי 2019, בשעה 19:56

 

מתי הרגע שאני מספרת לו שיש לו את הזין המושלם בתבל?

מחובבי הז'אנר של- תגידי לי שהזין שלי עלוב. בבקשה, בבקשה!!!! 

לפני שבועיים. ראשון, 30 ביוני 2019, בשעה 01:32

אז שבוע שעבר, איזה יום, נכנסתי לכלוב וראיתי שיש לי מנוי. 

וואלה, לא ביקשתי מאף אחד לקנות לי או אפילו רמזתי. 

היום, קיבלתי הודעה נוזפת שלא התייחסתי והודאתי. 

סורי, לא מבינה את הקטע הזה.

אני יכולה לקבל שבע הודעות ביום בממוצע מנשלטים, להתעלם מכולם, וזה לגמרי בסדר. 

אבל אז אני מקבלת מנוי זהב, ממישהו שמעולם לא החלפתי איתו מילה, ואני מחוייבת להודות ולהתייחס?

לא קצת חוצפה להכריח אותי להיות במצב שאני חייבת לפתוח בשיחה איתך? 

__ 

אם מישהו אי פעם ירצה לקנות לי מנוי, שלא יעשה זה את זה כדי להכניס אותי לשיחה בכוח. זה לא אני. 

אני לא נשלטת, לא אומרים לי מה לעשות, לא מכריחים אותי לדבר עם אף אחד. אל תעשו את זה.

__

לפרוטוקול, לא היה לי מושג שאני יכולה לראות מי רכש עבורי מנוי, עד הערב. 

__ 

אה, ואגב.. אני לא כזה מתה על מנוי. זה רק הזדמנות להסתחרר יותר. 

הרבה יותר קל לי להציב גבולות לעצמי, כשאין מנוי. ואני אוהבת להיות במקום הזה. 

לפני שבועיים. שישי, 28 ביוני 2019, בשעה 21:16

אני מניחה שזה לא היא עצמה שגורמת לי להרגיש כמו שאני מרגישה. 

כמו שחברה טובה תיארה לי- זה כאילו שאת עומדת באמצע על נדנדה, וכל צעד ימינה או שמאלה מטה את הכף והמאזניים יפלו. 

הפחד הזה, מחוסר היציבות, שהוא חלק מהותי בקשר איתה, הורג אותי.

ואני חייבת יציבות. חייבת. אני לא יכולה להרגיש לא יציבה. 

וככה אני מרגישה מהבוקר. 

לא מפסיקה לבכות, אחרי שנה שלא בכיתי כמעט, לכעוס, להוציא עצבים על הבעל. חודשים שלא בכיתי, והיום העיניים נפוכות מרוב הבכי, זה פשוט לא נגמר.. 

אין לי כוחות. 

סיפרתי לשתי חברות מה עובר עלי, סיפרתי פרטים מהקשר, דברים שנאמרו. ושתיהן, לא מכירות אחת את השניה, שניהן אמרו לי להתרחק ולהיזהר. כי זה לא נשמע כמו משהו שיכול להיות בריא לנפש שלי. 

אבודה כל כך. חיבוקים יתקבלו בברכה. 

לפני שבועיים. שישי, 28 ביוני 2019, בשעה 17:15

כששאלתי אותה למה היא לא מאפשרת לי לגמור, היא ענתה- אני מכירה את האופי הזה שלך. ברגע שתגמרי, את לא תשארי איתי. את תתקדמי ליעד הבא. 

התעקשתי שהיא טועה. התעקשתי שאני כאן כדי להישאר. שאין מצב שזה יקרה. 

אנחנו חברות טובות, האנרגיה שלנו עובדת טוב יחד. אנחנו באותו שלב מתיש בחיים. לכאורה, זה אידיאלי. אין סיכוי שאסיים את הדבר הזה. 

ואז יצאנו, הסברתי לה שאני לא מסוגלת שלא לגמור בטווח הארוך. שזה לא עושה לי טוב, שזה גם לא טוב עבורה, כי פשוט אחפש תחליף הולם. עם כל האהבה שלי אליה והרצון להיות איתה. 

בסוף הערב גמרתי. הייתי בהיי. היה לי טוב. 

ברגע ההוא שהאורגזמה שטפה את הגוף שלי, הרגשתי גל של רגשות שוטף אותי. התרגשות, חשש, אהבה. הייתי אסירת תודה. אמרתי לה כמה היא טועה. כמה האורגזמה חיברה אותי אליה יותר. לא גורמת לי לרצות לברוח ממנה. 

___

ואז התעוררתי הבוקר. עצבנית, מתוסכלת. התפכחות. 

רגע, מה קורה לי? מה נסגר איתי? 

מרגישה שהבית לא יציב מאז שאני איתה. ובכלל, ההתנהלות שלה מול בן הזוג שלה, כל כך שונה מההתנהלות שלי. 

ורגע, בשבילי היא בריחה מהמציאות. בשבילה אני .. באמת הרגש הכי חזק שחוויתי בחיים. 

ורגע, היא סיפרה לחברים הטובים שלה עלי, אבל לא מרשה לי לספר לחברה הכי טובה עליה. זה בשבילי? למה אני זו עם ההגבלות? 

ורגע, האינטנסיביות הזו, זה כל כך לא בשבילי. מלכת הספייס. אמאל'ה, אני נחנקת. 

ומצד שני, היא מדהימה. יש לה לב זהב, מגע מהפנט ומטריף, והיא יודעת לעשות לי טוב כל כך. 

אני בטירוף של בכי מהבוקר, בצהרים התפוצצתי מעצבים בבית. לא טוב לי פתאום. אני מתגעגעת לרוגע, לשקט, למיתולוגי שנותן לי בריחה יציבה, מלאת ספייס והכלה.

מסמסת לחברה- בא לי שתעבור משאית ותדרוס אותי. שהמוח יפסיק לרוץ והרגשות יפסיקו לכאוב. 

לא טוב לי. בכלל. 

___

עצות יתקבלו בברכה, הכוונות. 

בטוחה שהרבה מכם הייתם במקום הזה.