|
|
|
עצוב לי כי אני לא לידך ביום הזה...
זוכרת את התאריך...ויודעת כמה הוא קשה לך היום הזה מכל ימות השנה...
תדע לך שאתה אדם הכי מדהים שפגשתי בחיי, החוזק הנפשי והעוצמה שלך פשוט החזיקו אותי מעל המים שלא אטבע ברגעים הכי קשים בחיי...
והיום...היום שבו אתה צריך להתפרק איני יכולה להיות שם בשבילך!
עצוב לי בנשמה......
צר לי אבל אני לא הכתובת לחלק ציונים ורשמים על מי שהיה האדון שלי.
כן, קיבלתי כמה פניות, איך הוא בתור שולט, האם כדאי לפנות אליו, כמה הוא מנוסה...
אז בנות, יחסי שולט/שולטת הם מאוד אינדיבידואלים,מה שהיה טוב בשבילי לא בהכרח יהיה טוב למישהיא אחרת, ולהפך.
תקראו...תנסו להבין...ותחליטו
הייה לי בית....בן זוג...ילדים...עבודה...
בית גדול ויפה במרכז העיר
בן זוג ונילי אוהב ודואג
ילדים בוגרים
עבודה בתפקיד בכיר
והיה לי אותך!!!!
עזבתי הכל ועברתי הרחק
יחד איתו אבל בלעדייך!
כעת רחוק ממך, הפחדים משתלטים עלי מדי פעם....הביטחון שלי צונח....רוצה אותך...להיות צמודה לרגלייך על הריצפה...לחוש את אצבעותייך חוקרות את גופי...לחוש את לשונך...לההרגיש את השחרור אחרי הכאב.....להרגע בזרועותיך....לחוש שוב בטוחה ומוגנת...
אז מתי עזיבה נהפכת לנטישה?????
מעלה פוסט...כותבת...פורקת...ואז זה מגיע....
הודעה, ועוד אחת ועוד...
כולן די דומות...
"היי לך", "בקר טוב לך", "ערב טוב לך" ודומות...לפעמים אפילו מצרפים תמונה....
כל הודעה כזו גורמת לי להתרגשות! אני ממש נמסה!! מוכנה ישר להתמסר!!! ליפול שבויה לרגליו של כל שולט השולח לי שתי מילים!!!
קשרת את ידי למסגרת של המיטה,
כניראה היה שם זיז מתכת קטן...
נחתכתי קלות, בדיוק היכן שהשעון אמור להיות על פרק היד....
לא סובלת דם!!!
איך מיד פרמת את הקשר, רצת למקלחת להביא מגבת לחה...
לחשת באפלולית החדר, תניחי את ראשך ואת עינייך תעצמי, אני מטפל בזה.
את ידי החזקת על הירך שלך, מגבת סופגת את טיפות הדם הבודדות...
אני ערומה, שוכבת....ידי בחיקך...
הרגשת הרוגע והשלוה שחשתי באותו רגע....מלאה בביטחון...אתה כאן בשבילי...לכן את כל כולי אעניק לך!
מין רגע קט בחיים, שהדגיש לי כמה טוב לי להתמסר לך!
מדי פעם מציצה בשעון...קצה של צלקת בעובי שערה מבצבצת לה מתחת לשעון....והתמונות מול עיניי עולות...הלואי ואת מחוגי השעון לאחור להזיז יכלתי.....להיות שוב שלך
כבר לא אכרע ליד רגליך
כבר לא אחוש את ידך על ראשי
כבר לא ארגיש את אצבעותייך חודרות לתוך גופי
כבר לא אחוש את החבלים נמתחים על גופי
כבר לא אזכה לטעום אותך
כבר לא אחוש אותך מתקשה
כבר לא אזכה לומר תודה אדוני
כבר לא אשמע את קולך מצווה
כבר לא אחוש את את ההצלפות
כבר לא אראה במראה את פיטמותי האדומות
כבר לא אחוש את השיחרור
כבר לא......
כבר לא איתך....
כאב שלא ניגמר....
קילרתי את עצמי למרות שאני כבר רחוקה ממך....
למרות שאני כבר לא איתך...
זה נותן לי מין הרגשה שאני תמיד שלך....
הרגשות שייכות שבליבי לעולם אנצור
ממרחקים קוראת אותך...
ממרחקים כואבת את אכזבתך...
ממרחקים ליבי דואב...
ממרחקים אליך משתוקקת...
ממרחקים לך את אותה אחת שתשלים אותך במקומי....
את אותה אחת ....
אדון יקר שלי...שכבר לא שלי...
לאחר תקופה שלא ביקרתי כאן
סוף סוף אוזרת אומץ....להכנס ולהוריד את הקילור...
כל הזמן חושבת...מקוה...מפנטזת...כואבת....
ואז המציאות מכה על פניי...
המרחק הפיזי בינינו...
כבר לא אהיה שלך...
כבר לא אהיה איתך...
את ידיך לא אחוש עוד...
את מילותיך באוזניי כבר לא אשמע..
היית שם בשבילי גם בטוב וגם ברע...
עם כל המגבלות של שנינו...
כעת...רק המיילים נישארו....והזכרונות...
אהבתיך.....
למרות שזה תם ונשלם
למרות שהוא כבר לא שלי
למרות שאני יודעת שנשלטת חדשה מחפש לו
למרות שבחיי החדשים הוא לא יהיה
למרות שלא אוכל להתמסר יותר
לכאן נמשכת כמו פרפר לאש
את הקילור קשה לי להסיר
חשה שאם אסיר, זה כאילו לא היה....כאילו רק חלום....
הוא רק שלי כאן...לא במציאות....
בוכה.....
