כבר לא תקשרנו יממה וחצי.
אתה לא נשוי, אז זה בטח לא בגלל זה.
תוהה אם זו הדרך שלך לחנך אותי, על השבוע האחרון,
למנוע את עצמך ממני.
לא יודעת כי אין לי כרגע שום דרך לבדוק את זה,
וזה משהו שבהחלט אבדוק כשנתקשר שוב,
כשאשמע ממך.
כי כזו אני, בודקת.
אבל זה יקרה רק כשאתה תחליט שאני שומעת ממך.
תמיד בודקת גבולות. שלך ושלי.
לא כי רוצה להרגיז אותך, רק כי הכל חדש לי.
בא לי לצעוק. לצרוח. לבכות.
איך מתמודדים עם זה?
איך נכנסים לרובריקה הזו של מישהי שהיא
באמת מתמסרת. מבינה שזה מקומה.
לריבוע הקטן הזה.
שלא שואלת שאלות. שלא מעלה תהיות.
שיודעת רק מה שאתה רוצה שהיא תדע.
שדואגת אולי קרה לך משהו אבל נשארת עם הדאגה.
החוסר אונים הזה.
אין לי מקום בריבוע הקטן הזה.
צפוף ומחניק לי שם.
קראתי פה לא מעט, שאו שיש לך את זה או שאין לך.
לא ידעתי שיש לי את זה, שיש בי את זה.
ושמחתי כשמצאתי את זה,
כי פתאום היה נראה לי שמצאתי את המקום הכי טבעי לי.
שיש מישהו שדואג לי, עוטף, מכוון, מקשיב, מחבק,
מעניש כשצריך, לא לשם העונש, אלא לשם החינוך.
ואם כבר, תמיד חשבתי על עצמי כשולטת בכלל ולא כנשלטת,
אבל זה כבר תהיות לפוסט אחר.
כרגע, כל מה שבא לי זה רק לשמוע ממך. מילה. אות. משהו.
פאק, יושבת דומעת פה,
לפני יומיים כתבת לי את המשפט הכי עוצמתי
ששמעתי ממך במהלך הזמן הזה שאנחנו בקשר.
רציתי לכתוב לך מי אתה ומה עשית לאדוני?
אבל כרגיל הגבתי בהתלהבות יתר,
כמו החתלתולה שאני.
מילה שלך, פססס אחד קטן ואני כבר כדור צמר,
שרק מחכה שאדונו ילטף אותו, יתייחס אליו.
רק תזכור דבר אחד,
ואני יודעת שלא תאהב את זה,
אני יודעת להיות גם חתולת רחוב למודת קרבות,
לשלוף ציפורניים כשצריך. לשרוט. להכאיב בחזרה.
שבת שלום אדוני, אוהבת אותך.
מקדישה לך את זה -
כח להמשיך הגעגוע כבר הרגל
הפך ירח לאדום על מה אתה שם מסתכל
הדאגה לך שורפת מבפנים
זוכר לחשת בפניי
יהיו עדיי הכוכבים
בלילות מסתובבת בין קירות
בין חלקים של חלומות עד שתחזור
יפה שלי תראה אותנו אוהבים
הלוואי נאהב כל החיים
