מצב טיסה

Muscle Memory

מגניב איך שהדברים האלה עובדים. 

אני אוהב את הפגישות החטופות על החוף.

כשהגלים מתנפצים על השובר, ואי אפשר לשמוע את המילים אחד של השני.

רק אני, ונעה של הים.

כמו בכישוף היא נהיית אחרת, עם עיניים גדולות וצוואר ענוד בשרשרת.

נעה של הים היא לא ילדה רגילה, היא לא גברת, 

נעה,

היא פשוט אחרת.

אי אפשר לצפות מראש מה תהיה הדרגה המתאימה.

אז כדי לצמצם את מרחב האפשרויות, מחלקים לשתיים ובודקים שנית.

זה עוקצני מדי. 

זה חד מדי. 

חזק מדי. 

מחלקים שוב, ממשיכים. 

מנסים לדייק תוך כדי ולהבין את התגובות, בשיא הרגישות.

עוצמים עיניים ופשוט מתרכזים.

וחוזר חלילה. 

זה מתיש, אבל אם מוצאים, זה שווה את כל הרגעים שהשקעתם. 

לפעמים זה מתסכל, 

זה לא הטעם בכלל, 

וסתם חוויה מפוקפקת. 

יש פעמים שזה מתוק מדי, ונילי אפילו, עם ארומה עפוצה. 

יש פעם שעדיף בכלל טבעי, קצר וחזק. 

בסה"כ, זה טעם נרכש. 

אהה.. זה לא הבדסמ, זה רק הקפה של הבוקר. 

אחד מעצבן, אבל חלש. 

אחד פתאומי, מטורף. 

הזרת ברגל של השולחן.

אחד ששורף ומתפשט. 

סטירה משפילה. 

ועכשיו עם גב היד. 

זה שנובע מטמטום, כמו לדפוק את הראש בחלון.

. 

. 

. 

. 

כאב לב, שמשאיר חור. 

כאב שיניים, שמעיד על החור. 

כאב אזניים, שלא מאפשר לישון. 

. 

. 

. 

כאב שמגיע בידיעה מוקדמת, אחרי צליל שריקה חדה.

כאב שמתמסרים לו, אליו. 

אחד כזה שפותח את הכל, מאפשר לנשום. 

זה שרוצים עוד טיפה. 

יותר מהר.

יותר חזק.

. 

. 

הכאב שלך, שרק מחרמן ומזמין עוד ועוד.

1. השעה הזו שמדלגים עליה במעבר שעון. 

2. לצאת ב8 בבוקר לאיילון. 

3. לנשום, כשאת יורדת. 

4. ההתלבטות שלך אם עדיף בכוס או בתחת, כשאת יודעת שעבורי ממש לא משנה הסדר. 

עוד שתי דקות והיא יוצאת.
למה הם דופקים? נודניקים.

שוטפת פנים, מנקה את העיניים. 
טיפונת עיפרון, מפדרת את הלחיים, שני ליפופים, דוחפת את הקצוות לתוך הקשר במטפחת.
הנה, רק משקפי השמש, נו, איפה הם עכשיו? 
או, סופסוף.

מי שיביט ברננה ברחוב, אין סיכוי שיחשוד במשהו.

מלכתחילה היא אמרה לו שזה לא רעיון טוב, בחניון? מה נסגר איתו? 
אבל תומר הבטיח שיש לובי מסודר ושירותים נקיים, ושתפסיק להיות לחוצה כל הזמן.
הרי היא רוצה לאבד את השליטה, לא להמשיך להיתלות בה.

רננה פחדה, אבל בפעמיים הקודמות זה היה בסדר. 
זה היה סוחף, מטלטל, מרגש - כל מה שהיא חלמה עליו, בערך, כל מה שחסר לה בעולם הבטוח שלה. לא שלא היו דברים לא טובים, אבל הם נבלעו בים של חוויות.

והיום? 
היא הולכת במהירות ברחוב, רצה לאוטובוס, מאחרת לפגישה עם היועצת בבית הספר, מתרחקת במהירות מהחניון, משאירה אחריה את רננה הפרועה, הקולנית, החופשיה.

שומרת בתוכה את החוויה, והצימאון לפעם הבאה.

השארתי את המחשב פתוח בשביל הבוס. 

הוא אמר שהעבודה מצוינת רק שהצפצופים הפריעו לו להתרכז.

"זה נראה לי מגיע מהאתר שהיה פתוח למטה, הכלוב שלך, משהו כזה, נדמה לי".

אז בקיצור, למי אפשר להעביר קו"ח?

תוספת מאוחרת: 

ידעתם שאפשר לבטל צלילים?!?! 

פאק, איך שתקתם עד עכשיו? 

ותודה לך, על התמיכה הטכנית. 

איתי לא היה הטיפוס שלה.
בלי קשר לסטטוס שלה. הוא פשוט לא היה הטיפוס שלה.

אביטל אף פעם לא אהבה את אלה שמשקיעים יותר מדי במראה שלהם.
כאילו מישהו שם לב בכלל שהוא מטפח את הזיפים, שלא יהיו ארוכים מדי, כל יום מחדש.
היא שמה לב, אבל זה לא משנה.

גם את ריח האפטרשייב המוגזם שלו היא אף פעם לא אהבה.
היא לא הבינה איך זה יכול להיות שגם ב14:00 בצהריים איתי מריח כאילו יצא הרגע מהמקלחת.
הריח הנקי שלו לא עשה לה את זה.
חצי בחורה, הייתה צוחקת לעצמה.
ביום שהחליף את ריח הבושם, גם היא הרגישה חמצמצות.

אביטל לא נפלה לרגליו, כמו הבנות האחרות במשרד.
הם אף פעם לא דיברו ארוכות.

ותכל'ס, גם אתמול הם לא ממש דיברו, אם לא מחשיבים אנחות, גניחות וצעקות.

מה לעזאזל קרה היום?

מה נסגר איתי? 

WTF??? 

כבר כמה דקות שהיא עומדת מחוץ לדלת, המפתחות בידיה, אבל היא לא מסוגלת להיכנס הביתה. 

תאספי את עצמך. 

את חייבת את זה בשבילם. 

אחרי כמה שעות, היא מסיימת לארגן את הבית בחזרה, מתקלחת והיא כבר במיטה. כולם ישנים, רק הראש שלה עוד עובד, משחזר את אירועי היום. 

אני לא בחורה כזו, היא אומרת לעצמה. 

שומעת מתוכה את הקולות של השיחות ששמעה במשך שנים על החפצה, זלזול, קדושה.

נקרעת עם עצמה. 

לא, זה לא היה באמת. 

אשן, ומחר הכל יעלם. 

עוצמת את העיניים, שוכבת בשקט, כמעט ולא מודעת ליד שלה שניגשת אחורה, מלטפת את מה שהראש מנסה לשכוח והגוף עוד היטב זוכר. 

1. הזמן שלוקח למכונת הקפה להתחמם.

2. הפקק בכניסה לחניון. 

3. ההמתנה למעלית. 

4. ההתלבשות שלך בבוקר.