מצב טיסה

בימים טובים רואים מכאן את הים. 

עוד לא הרבה מכירים אותה, את הגבעה.

גבעה שטופת רוחות, לא רחוקה משום מקום, אבל מנותקת מהכל. 

אני מגיע אליה כדי לחשוב ולנקות את הראש. 

אפשר לראות ממנה רחוק, להסתכל על הכל מנקודת מבט אחרת, לא בתוך העניין, קצת מעל. 

פתאום הכל מקבל פרופורציה - הגעגוע צף, הרגש גועה, החרמנות עולה. 

ערבוביה וחגיגה שלמה. 

אני צריך לבוא לכאן יותר. 

לא רק לבד, אלא גם איתה.

ערומים, לבד, כל כך קרוב, כל כך רחוק. 

לא משנה כמה פעמים עשיתי את זה, 

תמיד יש התרגשות מסוימת. 

להוריד את הבגדים, 

ללבוש את הסרבל, 

תדריך קצר, 

ועולים. 

בפלטפורמה הזו אין חלונות, הגדרה של הלקוח.

בטיסות הראשונות זה היה מוזר. 

להרגיש את ההזדקרות בלי לראות את הניתוק.

להסתובב וכמעט להקיא. 

עם הזמן התרגלתי, והאמת? דווקא יש בזה משהו אחר, נחמד.

אתה שומע מה שהאזניות משמיעות. 

מנותק מהעולם החיצון. 

בלי קליטה, רק אני, מחברת, עט, ומערכת של מיליארדים. 

יש המון זמן למחשבות.

עד שמטפסים,

עד שמגיעים,

עד שיורדים.

בזמן הניסוי עצמו אין זמן לנשום. 

יש יותר מדי נתונים לזכור, לעבד, להקליט.

אבל הזמנים השקטים של לפני ואחרי נותנים לי זמן להביט על החיים. 

לחשוב איפה הייתי לפני ההמראה, לאן אני מתקדם עכשיו, ואיפה אהיה כשננחת. 

פתאום באמצע החיים אתה חוטף את זה ישר בפנים.

זה לא שלא ידעתי לפני, הסימנים תמיד היו שם, אבל עדיין - לא באמת נתתי לזה שם.

ואז אתה מגלה שזה מרגש בתוך הבטן, שאתה חושב על זה כל היום.

איך כל דבר שנקרה בדרכך פתאום מקבל הקשר אחר.

פתאום סיבוב בחנות למוצרי בניין הופך לאקסטרים - ממש כמו ילד קטן בחנות צעצועים.

לאט לאט אתה מתחיל לתרגם מחשבות למילים.

מרגיש איך כל מיני תאים אפורים בגוף ובראש מתעוררים לחיים.

מבין, שבעצם, אם חושבים על זה, כל החיים שלך עד אותה נקודה היו חיים של אחרים.

לידה מחדש?

נראה לי קצת מפוצץ.

אולי תהליך התבגרות, השלה של מה שהחיים עשו אותך, חשיפה למי שאתה.

אפשר להעריך, לתכנן, לחשבן, להיזהר.

הכי טוב זה פשוט להמר. 

לקפוץ למים.

ולשחות.

יש את הרגע הזה שאתה יושב מוכן ורק מחכה. הגוף כולו דרוך כשהרעד מתפשט בו. עוד שניה, הידית תימשך ונמריא. ומתוך השקט שומעים את הצליל היפיפה. קולות של חניקה, מהולים בנוזל, מלאים בי בה.

כמה עוצמה יש במציצה.