מצב טיסה

לא משנה כמה פעמים עשיתי את זה, 

תמיד יש התרגשות מסוימת. 

להוריד את הבגדים, 

ללבוש את הסרבל, 

תדריך קצר, 

ועולים. 

בפלטפורמה הזו אין חלונות, הגדרה של הלקוח.

בטיסות הראשונות זה היה מוזר. 

להרגיש את ההזדקרות בלי לראות את הניתוק.

להסתובב וכמעט להקיא. 

עם הזמן התרגלתי, והאמת? דווקא יש בזה משהו אחר, נחמד.

אתה שומע מה שהאזניות משמיעות. 

מנותק מהעולם החיצון. 

בלי קליטה, רק אני, מחברת, עט, ומערכת של מיליארדים. 

יש המון זמן למחשבות.

עד שמטפסים,

עד שמגיעים,

עד שיורדים.

בזמן הניסוי עצמו אין זמן לנשום. 

יש יותר מדי נתונים לזכור, לעבד, להקליט.

אבל הזמנים השקטים של לפני ואחרי נותנים לי זמן להביט על החיים. 

לחשוב איפה הייתי לפני ההמראה, לאן אני מתקדם עכשיו, ואיפה אהיה כשננחת.